"יהדות המעמקים" - על קצה המזלג

במציאות של קסם הכל אלוהי, הכל מקודש, הכל נוכח. כזו היא החויה הכוהנית בתוככי משכן הויה, העולם. השכינה שרויה בכל. אנו טובלים בהויה האלוהית, מתוודעים אליה ומשרתים אותה.

הכהונה הקסומה הינה אישית ולא היררכית ומעוצבת מתוך ראייה ביקורתית, פתוחה והוליסטית. היא מורכבת המון מסמליה ושפתה של הכהונה העברית לאור המסורות השונות שהתפתחו ביהדות והיא משלבת גם מוטיבים ודרכים של קסם מתוך כהונות פגאניות ואחרות תוך הענקת דגש על תירגול מדיטטיבי בהשראת הבודהיזם ועל תובנות פסיכולוגיות מודרניות בחקר המיתוסים והארכיטיפים.

בדרך כלל נתפסת היהדות כדת רציונלית ומופשטת. השאיפה שלי היא לתת ביטוי ליהדות אחרת, יהדות מעמקים, שבה רוח לא נפרד מהחומר, שבה יש פתיחות לדמיון, למיתוסים ולעבודה רוחנית עם עוצמות הטבע, שבה לא הלמדנות ולא המצוות עומדות במרכזה אלא חויית הנוכחות, המגע המוחשי עם הויה. האלוהות השרויה בכל.

מי אני?

ריקות. נוכחות. מיתולוגיות. אגדות וסיפורים. פסיכולוגיה של המעמקים. כהן אלכימאי בהתהוות...

יום שישי, 13 ביוני 2008

הכהן כנוגע

אז מהי כהונה בעצם?
העולם היהודי העתיק התבסס על שלוש דמויות עיקריות: החכם, הנביא והכהן. החכם (או בכינוי הקדום 'הזקן') היה זה שמקורות הידע והחכמה היו ברשותו. הוא ניהל את השבט, את העם מכוח הבנתו השכלית, מתוך נסיונו האישי וההיכרות שלו את המציאות החברתית והדתית. הנביא ינק את כוחו ממקור אלוהי גבוה. הוא קיבל חזיון מאלהים. הוא שמע את קול האלהים הולם בו. והוא מסר מסרים. דתיים, חברתיים, מוסריים. ואילו הכהן לא פילפל בדברי החכמה (למרות שמקורות הידע המקודשים היו גם ברשותו. נרחיב בעתיד). הוא לא בהכרח חזה חזיונות. הוא פשוט נגע במציאות. הוא מתמקד ב'עבודה'. הפולחן, האפשרות לחוש את האלוהי במציאות מתוך המציאות. מתוך העבודה המוחשית, לא המופשטת, מתוך החיים וההתנהלות בתוככי משכנו של האלהים. לא היתה שם צעקה והכרזה קולנית של האל. לא היה שם שיעור תורה חוצב להבות אש מפי ראש ישיבה. היתה שם ד מ מ ה. אפילו תפילה בקושי אירעה. רק הלויים שרו וניגנו. כי הכהן לא מטיף, לא מפטפט, לא עסוק באידאולוגיות אלא עסוק בדיאלוגיה, הדיאלוג עם י-ה ששיאו הוא המפגש שמבין הכרובים בקודש הקודשים. ההתמחות של הכהן היא 'תורת הקורבנות' (ספר ויקרא), להקריב, לקרב את מה שרחוק. קורבנות כשחיטה של פרים וכבשים זה פשה. זה היה מתאים לערכי התקופה הקדומה. לא להיום. פעם האמינו בצורה עמוקה שזה מה שהאל אוהב לאכול. שזה מה שירגיע את זעמו. שזה יעזור לכפר. היום אנחנו מכירים בדרכים אחרות. לא זו הדרך לחוש בקירבה אלוהית. אבל עדיין המהות הכוהנית בעינה עומדת. גם אנחנו אוהבים לאכול. והרבה. גם עבורנו יש רצון ויכולת לקרב ולהתקרב מתוך מגע ועבודה מוחשית, מתוך עבודה עם רובדי המציאות. עם הבשר, עם הדם, עם הרוק הנאסף מתחת ללשון, עם הליטוף, עם התחושה , לא בפלפול אינטלקטואלי באקדמיה או בישיבה , לא במגדלים פורחים בשמיים, אפילו לא במסרים מתוקשרים מישויות-על שכל אדם חמישי בעולם קובע שהוא נפגש איתן אלא פשוט במגע, כף היד, כף הרגל נטולת הנעל, יחפה. מומחיותו של הכהן היא 'תורת הנגעים' (פרשת תזריע-מצורע), הוא יודע ולומד איך לנגוע, בעצמו, בזולת, במציאות כולה. והמגע הזה כה חסר הוא כיום, כה כמה לחידוש. כיום לאחר אלפיים שנה של גיבוש היהדות כעם הספר, עם של חכמים גדולים, מתעוררים קולות הנביאים הרדומים, מקבלי המסרים וגם הכהנים הנסתרים בעלי התשוקה למפגש אלוהי בטבע, בחיים, במגע, בעבודה והשואפים לחדש חיים רוחניים עמוקים, שורשיים, המחוברים למציאות ונבנים מתוכה.

5 תגובות:

אנונימי אמר/ה...

מה שכתבת ריגש אותי מאוד. קטע המוזיקה שאני שומעת עכשיו ברקע Novus Magnificat - Through The Stargate
הוסיף לזה נופך דרמטי וקסום. עד עכשיו לא ראיתי את עצמי ככוהנת. פאגנית, כן. מכשפה, כן. ועכשיו התחברתי מאוד למה שאמרת על מגע.
תודה

בן אדם ואדמה. אמר/ה...

תודה תודה. כמה נפלא לקבל מענה מכוהנת. העולם האנושי והיהודי זקוק לכוהנות. למגע הנשי. מגע האלה. נגעת גם בי. תודה.

אנונימי אמר/ה...

הי עופר

נהנתי לקרוא את הרשומה הזו, אני מאוד שמחה שעוד אנשים מתחברים למילה וליעוד "כוהנות", ואפילו שאנחנו מגיעים מכיוונים שונים אנחנו רואים את שליחותנו בצורה דומה להדהים :)

היה לי קצת קשה עם הפירוש שנתת למילים בעברית כמו קורבן (שהפכת ל"לקרב")ונגעים (שהפכת ל"לגעת" כאשר לי מתקשר יותר ל"חוליים"). זה הרגיש לי קצת אילוץ של הטקסט. אני חושבת שאם בעבר הכוהן היה אחראי על הקרבת קורבנות וגילוי נגעים, אני מכבדת את זה. ויכולה לומר בלי תמיכה של טקסט קדום שהכוהנות שלי מתמקדת בקירוב ונגיעה. מצד שני אני מאוד מבינה את הצורך להישען על מקורות קדומים ולהרגיש את ה"גב" ההיסטורי, את ההדרכה וההמשכיות.

בתחום שאני נקראתי אליו חסרים מאוד מקורות קדומים ללמוד מהם ולקבל מהם השראה. אשריך שיש לך הטקסט המקראי, על האתגרים שהוא מציב...

חיבוק והצלחה בהמשך הדרך,

*
~O~
שחר בת אדמה
כוהנת לאלה

בן אדם ואדמה. אמר/ה...

שלום שחר
תודה על התגובה. התפיסה הבסיסית שלי היא לא להשעין את כל רעיונותיי על הטקסט לבדו. מבחינתי הריהו מקור להשראה בלבד. אני בהחלט אשמח למצוא בפשוטו של מקרא חיבור וחיזוק לרעיונותיי אבל אם לא, אני נהנה לשחק את משחקי השפה בטקסט. המשחק הזה אולי זר לך ולחשיבה המודרנית בכלל ולכן היא רואה את כל מה שאינו תואם את פשט הכתוב כסטיה לא רצויה. בצורת החשיבה המדרשית שפותחה בתרבות התורה שבע"פ יש הגמשה של הלשון, יש פעלולים מילוליים בצורות מגוונות וזה רק עושה את הטקסט מועשר ורב מימדי. זוהי צורת הסתכלות של קסם. הבעיה מתחילה כשחושבים שצורת חשיבה קסומה היא היא פשט הכתוב. זו כבר אמונת פתיים. ברגע שאתה מקבל את כללי המשחק אתה רק יכול להנות. צורת הסתכלות כזו 'משוחחת' למעשה עם הטקסט. היא לא מקבלת אותו בהכרח כפי שהוא. היא מקשיבה לו, לפעמים מזדהה לפעמים חולקת בתוקף, ומעמיקה בו רובד נוסף. מה שמעניין שדווקא במקרה הנוכחי של נגעים וקורבנות אני לא בהכרח מסכים אפילו ברמת הפשט. את צודקת שבפועל הכהן הקדום במקרא גילה נגעים והקריב קורבנות לאו דווקא לפי הרעיונות 'הרוחניים' שלי אבל הלשון המקראית עצמה מכילה בתוכה את משמעויות הקירבה והמגע. 'נגע' בא מלשון מגע ונגיעה שפירושה: יצירת קשר גופני. לפעמים יש לכך משמעות חיובית (למשל: שמואל א,י,26: "וגם שאול הלך לביתו גבעתה, וילכו עמו החיל אשר נגע אלהים בלבם") ולפעמים הרי זו נגיעה שלילית המתפרשת כפגיעה ונזק (למשל: בראשית כו,11: "ויצו אבימלך את כל העם לאמר 'הנוגע באיש הזה ובאשתו מות יומת"- מגע מלשון להזיק. כאן הקונוטציה של מגע, מיני, ברורה מאוד). כך גם דין 'הנגעים' במקרה הצרעת ומחלות העור. מדובר בנגיעה, במגע שאלוהים נוגע ממש בגוף אבל בדרך מזיקה. לכן משמעות המגע מעוגנת בפשט. הכהן מזהה את המגע הזה ואת שורשו ויוצר פעולות טיהור. משחק השפה שאני עשיתי לקח את אותו שורש של נגיעה גופנית והיטה אותו לכיוון החיובי בלבד (כיוון שקיים לגבי המלה במקרא עצמו , כנ"ל). גם במקרה הקורבן הרי ששורש המלה ק.ר.ב מעיד בפשט על קירבה. אפשר שהפשט נשען על הצורך לקרב את הקורבן למזבח. אך די ברור שהיתה תחושה של קירבה לאל באמצעות הקורבן. בכל מקרה הקירבה מגדירה את המונח ולכן הרעיון שהקורבן גורם לקירוב, לאיחוד אולי הוא רובד נוסף אך הוא קיים ומעוגן בשורש המלה עצמה.
בכלל, הלשון העברית מבחינה זו עשירה מאוד מצד יכולת המשחק הטמונה בה. גם ברובד הלשון המקראית עצמה משחק זה קיים בהרבה אופנים. אופן רווח הוא למשל דו-המשמעיות של חיובי ושלילי הקיימים בשורש אותה מלה (כפי שראינו לגבי 'נגע'). אני מקווה שנצליח לשנות דברים משליליות לחיוביות. זהו כוחו של קסם.

בן אדם ואדמה. אמר/ה...

והנה עוד כמה דוגמאות למשחק לשוני דו-משמעי בשפה העברית: מועד=נופל לעומת מועד=התכנסות, התייצבות אנשים בזמן מסויים(מעד=עמד), להגזים=להגביר ולהוסיף לעומת לגזום=לקצץ ולהחסיר. לחטוא=לעשות דבר שלילי, ללכלך לעומת לחטא=לנקות, לטהר.