הכהן כנוגע

אז מהי כהונה בעצם?
העולם היהודי העתיק התבסס על שלוש דמויות עיקריות: החכם, הנביא והכהן. החכם (או בכינוי הקדום 'הזקן') היה זה שמקורות הידע והחכמה היו ברשותו. הוא ניהל את השבט, את העם מכוח הבנתו השכלית, מתוך נסיונו האישי וההיכרות שלו את המציאות החברתית והדתית. הנביא ינק את כוחו ממקור אלוהי גבוה. הוא קיבל חזיון מאלהים. הוא שמע את קול האלהים הולם בו. והוא מסר מסרים. דתיים, חברתיים, מוסריים. ואילו הכהן לא פילפל בדברי החכמה (למרות שמקורות הידע המקודשים היו גם ברשותו. נרחיב בעתיד). הוא לא בהכרח חזה חזיונות. הוא פשוט נגע במציאות. הוא מתמקד ב'עבודה'. הפולחן, האפשרות לחוש את האלוהי במציאות מתוך המציאות. מתוך העבודה המוחשית, לא המופשטת, מתוך החיים וההתנהלות בתוככי משכנו של האלהים. לא היתה שם צעקה והכרזה קולנית של האל. לא היה שם שיעור תורה חוצב להבות אש מפי ראש ישיבה. היתה שם ד מ מ ה. אפילו תפילה בקושי אירעה. רק הלויים שרו וניגנו. כי הכהן לא מטיף, לא מפטפט, לא עסוק באידאולוגיות אלא עסוק בדיאלוגיה, הדיאלוג עם י-ה ששיאו הוא המפגש שמבין הכרובים בקודש הקודשים. ההתמחות של הכהן היא 'תורת הקורבנות' (ספר ויקרא), להקריב, לקרב את מה שרחוק. קורבנות כשחיטה של פרים וכבשים זה פשה. זה היה מתאים לערכי התקופה הקדומה. לא להיום. פעם האמינו בצורה עמוקה שזה מה שהאל אוהב לאכול. שזה מה שירגיע את זעמו. שזה יעזור לכפר. היום אנחנו מכירים בדרכים אחרות. לא זו הדרך לחוש בקירבה אלוהית. אבל עדיין המהות הכוהנית בעינה עומדת. גם אנחנו אוהבים לאכול. והרבה. גם עבורנו יש רצון ויכולת לקרב ולהתקרב מתוך מגע ועבודה מוחשית, מתוך עבודה עם רובדי המציאות. עם הבשר, עם הדם, עם הרוק הנאסף מתחת ללשון, עם הליטוף, עם התחושה , לא בפלפול אינטלקטואלי באקדמיה או בישיבה , לא במגדלים פורחים בשמיים, אפילו לא במסרים מתוקשרים מישויות-על שכל אדם חמישי בעולם קובע שהוא נפגש איתן אלא פשוט במגע, כף היד, כף הרגל נטולת הנעל, יחפה. מומחיותו של הכהן היא 'תורת הנגעים' (פרשת תזריע-מצורע), הוא יודע ולומד איך לנגוע, בעצמו, בזולת, במציאות כולה. והמגע הזה כה חסר הוא כיום, כה כמה לחידוש. כיום לאחר אלפיים שנה של גיבוש היהדות כעם הספר, עם של חכמים גדולים, מתעוררים קולות הנביאים הרדומים, מקבלי המסרים וגם הכהנים הנסתרים בעלי התשוקה למפגש אלוהי בטבע, בחיים, במגע, בעבודה והשואפים לחדש חיים רוחניים עמוקים, שורשיים, המחוברים למציאות ונבנים מתוכה.