המקדש הבין גלקטי??

מפעם לפעם אני מוצא את עצמי נמשך לקרוא כתבות וספרים על ישויות אור , חייזרים, וכל מיני טכנולוגיות-על שמורים רוחניים ואנשים רבים אחרים מספרים אודותם. הנה למשל אני נתקל באתר באינטרנט שהד"ר העומדת בראשו מבטיחה לי כי באמצעות 'ספר הידע' הנלמד בקבוצות 18 ובתוכנית הפרחים או המועצות אזכה לשמש כמורה סולארי, אוכל למשוך אנרגיות ממימד 8 ואפילו 9 ולטיהור מואץ תוך שנתיים בלבד! אני קורא על חוצנים שמבקרים אותנו , אפילו היום היו כמה באנגליה לפי כתבה בעיתון. ורק אני, לא רואה אותם. איזו אכזבה. אני לא יודע למה תמיד אני מוצא את עצמי חש באי נוחות מול המסרים המתוקשרים המציפים אותנו. האם זה הציניות המכרסמת בי? האם הביקורתיות המתמדת והספקנות האקדמית שמוטמעת בי? האם הסלידה משימוש במונחים כמו-מדעיים-טכנולוגיים-אבולוציוניים כדי ליצור הילה בין גלקטית ועל-יקומית למסרים פשוטים? ואולי זו בכלל הקנאה, העובדה שאני פשוט רציונלי מידי ובעוונותיי אני לא זוכה להכיר את המימדים הגבוהים יותר? למזלי הספקנות שלי מאפשרת להשאיר גם את התשובה עצמה בספק. אבל דבר אחד די ודאי. השפה החייזרית, חוצנית, בין גלקטית היא לא חידוש מודרני. היום למשל מצאתי את אותה שפה, אם כי במינוחים אחרים, גם בספרות המיסטית היהודית מלפני למעלה מאלף חמש מאות שנה. רכשתי בחנות הספרים את "תורת הסוד הקדומה", ספר מתוך סידרת 'עם הספר' בהוצאת ידיעות אחרונות שנועד כמו הספרים האחרים בסדרה להגיש מבחר יצירות מופת בתרבות ישראל ללא פירושים וללא תוספות. מומלץ. במסגרת ספר זה מופיעות 3 יצירות מרכזיות (היכלות רבתי, ספר יצירה, ספר הבהיר) בתרבות המיסטית היהודית הקדומה שנכתבה בתקופת חז"ל (חבל שלא נכנסו לספר 'שיעור קומה' ו'ספר חנוך'). חלק מהקטעים אף נכתבו עוד בשלהי תקופת הבית השני. תרבות זו שימשה מקור והשראה לכל מה שקרוי היום 'קבלה' שהיא ספרות מיסטית מאוחרת יחסית. היצירה הראשונה בספר היא 'היכלות רבתי' שהוא הספר הבולט מתוך קבוצת כתבים המכונה 'ספרות ההיכלות' והוא מהקדומים שבהם. הספר מורכב מאוסף מאמרים קצרים המיוחסים לישמעאל בן אלישע הכהן הגדול ועיקר עיסוקו הוא ההדרכה המפורטת לגבי הדרכים הנכונות להגיע להיכל השמיימי העליון שם פוגשים את אלהים. הספר הזה מרתק ומלא בדמיון. מומלץ לקרוא אותו מייד לאחר קריאת מורה נבוכים לרמב"ם :-) אין ספק שרציונליסט כמוהו היה נבוך מספרות מעין זו. אני קורא בספר על סוגי המלאכים הרבים השונים: דומיאל, גבריאל, קפציאל, טארם ובר מנוגנה ובעשפטש יהוה אלוהי ישראל, טוטרוסאי, סגריאל, זהביאל, סדהואל ועוד ועוד. הרשימה ארוכה. חלק רב ממלאכים אלה משמשים כשומרי ההיכלות. מסתבר שיש היכל לא רק במקדש עלי אדמות. גם היכל למעלה. ברקיע. ולא אחד. אלא שבעה. על השמיני לא נתעכב. זה בכלל מימד אחר. והשומרים כמובן לא נותנים להיכנס פנימה. צריך קוד סודי. הספר מכנה אותם 'חותמות'. צריך כנראה אישור, חתימה ידועה שתוכיח שאתה יודע את סוד הכניסה. מי שמצליח לעלות מהיכל להיכל מוכתר כמי ש'יורד במרכבה', המרכבה האלוהית.

"וכיוון שהיה אדם מבקש לירד במרכבה היה ענפיאל פותח לו דלתות פתח היכל השביעי, והיה אותו אדם נכנס ועומד על מפתן פתח היכל השביעי, וחיות הקודש נושאות בו חמש מאות ושתים עשרה עיניים, וכל עין ועין אחת מעיני חיות הקודש פקועה בשיעור ככרה גדולה של מבינים, ומראה עינים כברקים ירוצצו, חוץ מעיני כרוב הגבורה ואופני שכינה, שהם דומות ללפידי אור ושלוש להבות גחלי רתמים. והיה אותו אדם זיע ומזעזע ומרתיע ומתבהל ונבהל ומתעלף ונופל לאחריו..." (פרק כ"ט).

ואם אכן הצלחת במשימות הכניסה מהיכל אחד לחבירו (שזה לא פשוט בכלל. יש סכנות ומראות נוראים שרק מתעצמים) תוכל כמעט ולראות את פני אלוהים. אויי שם זה בכלל נורא. כדי לא להרוס את המתח אני ממליץ שתקראו בעצמכם. אגב, הסיפור התלמודי המפורסם על ארבעה שנכנסו לפרדס (במסכת חגיגה) הינו חלק ממקבץ המסורות המיסטיות אודות היורדים במרכבה והוא מעיד שמיסטיקה היתה חלק בלתי נפרד מתרבות חז"ל ולא נטע זר בעולמם. ורק חשוב לציין שמתוך הארבעה רק אחד יצא בשלום מן המסע המיסטי-אסטרלי הזה. רבי עקיבא. לגבי השלושה האחרים: אחד מת. אחד התפקר. אחד השתגע. אז שיקול שלכם אם לקחת תרמיל ולצאת למסע. בסופו של עניין מה אנחנו מוצאים בסיפור העתיק הזה מלפני מאות שנים? היכלות, רקיעים, מלאכים, חותמות, סכנות, ברקים ורעמים. זה כמובן לא המצאה יהודית. מושגים אלו רווחו ואף יותר בתרבות הפרסית, הלניסטית, מצרית ועוד אחרות. אלה המשיכו לתסוס באמונות העממיות בימי הביניים. האם זה שונה כל כך מחייזרים, סיסמאות כניסה, חניכות ומימדים בין גלקטיים? אני מזהה פה בעיקר דמיון. תרתי משמע. כיום פשוט הטרמינולוגיה הינה עדכנית יותר ומושפעת ממושגי המדע והטכנולוגיה. אותה גברת בשינוי אדרת. אין ספק שיותר סקסי לפגוש יצור עם חליפה מתכתית וחיישני סריקה אלקטרומגנטיים מאשר איזה שד קלאסי שלא שמע על האופנות החדשות. אז מה זה אומר עבורי? אני חוזר לחוסר הנוחות שלי. יותר נכון: אמביוולנטיות. מצד אחד משיכה גדולה לעולם של קסם, דמיון מעולה, רוחניות סוחפת ודרמות מתח בלתי פוסקות המונעות מהרצון לגלות תשובות אלטרנטיביות למשמעות הקיום. מצד שני, ספקנות, חשש לאיבוד הקשר למציאות. הזיה. בנתיים אני מעדיף כדרך להתפתחות את ההתמקדות במימד הארצי. את החיבור בין חומר לרוח כאן ועכשיו. אפשר בהחלט לשלב דמיון אבל כזה שמוכוון לחיים פה. ולא כזה שגורם לי לרחף שם למעלה. גם ככה אני אוהב לשוטט בעליונים. אז לפני שניכנס לדיון אם אלוהים הוא בכלל חייזר ואתפתה לרשום רשימות על הבין-גלקטיות של הכרובים בקודש הקודשים ולהפוך את ישמעאל בן אלישע הכהן הגדול למורה הסולארי שלי אני ברשותכם אחזור לעבודתי. כן זו השגרתית, היומיומית. נטולת חוצנים שיורדים על ענן. פשוט לפגוש אנשים. פשוט לנשום נכון. להסתכל על מה שכאן ועכשיו. לכאורה פשוט. אבל לא פשוט בכלל. אחרי היום המעייף אצנח למיטה. אולי בלי להתכוון אשא עיניי למרום. מתוך תקווה לגלות איזה נצנוץ צבעוני לא מזוהה ששט בשמיים. איזה סימן למימד יקומי לא ברור...אנסה למצוא. אנסה. מקסימום חמש דקות. ואז אירדם...

מוות, בתולין ומהות החיים

ויקרא פרק כא
א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן; וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, לְנֶפֶשׁ לֹא-יִטַּמָּא בְּעַמָּיו. ב כִּי, אִם-לִשְׁאֵרוֹ, הַקָּרֹב, אֵלָיו: לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו, וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו...י וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו אֲשֶׁר-יוּצַק עַל-רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וּמִלֵּא אֶת-יָדוֹ, לִלְבֹּשׁ, אֶת-הַבְּגָדִים--אֶת-רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע, וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם. יא וְעַל כָּל-נַפְשֹׁת מֵת, לֹא יָבֹא: לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ, לֹא יִטַּמָּא. יב וּמִן-הַמִּקְדָּשׁ, לֹא יֵצֵא, וְלֹא יְחַלֵּל, אֵת מִקְדַּשׁ אֱלֹהָיו: כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹהָיו, עָלָיו--אֲנִי יְהוָה. יג וְהוּא, אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח. יד אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וַחֲלָלָה זֹנָה, אֶת-אֵלֶּה לֹא יִקָּח: כִּי אִם-בְּתוּלָה מֵעַמָּיו, יִקַּח אִשָּׁה. טו וְלֹא-יְחַלֵּל זַרְעוֹ, בְּעַמָּיו: כִּי אֲנִי יְהוָה, מְקַדְּשׁוֹ.

היום הייתי בבית קברות. הלוויה. אח של סבא שלי נטמן בתוך האדמה. כי ממנה באת ואליה תשוב. נשוב. כמו תמיד זה מאוד עצוב. מעלה זכרונות. מעלה הרהורים על גלגל החיים בכלל. זהו טבע המציאות. חיים. מתים. ושוב נולדים. ושוב מתים. הכהן במקרא מוזהר שלא להיטמא למת. זהו עוון. לכהן רגיל מותר להיטמא רק לקרובים אליו ביותר: הורים, ילדים, אחים. הכהן הגדול אסור לגמרי בהיטמאות למת. אסור לו להתקרב בכלל לבית קברות. גם לא כשמדובר באבא ואמא! לפעמים אני חושב איך איך זה יתכן?? הראי"ה קוק בסיפרו "אורות הקדש" (ב, שפ-שפו) מספק הסבר מעניין בהתייחסו למהות המוות: "המוות הוא חזיון שווא, טומאתו היא שקרו, מה שבני אדם קוראים מוות הוא רק תגבורת החיים ותעצומתם. ומתוך השקיעה התהומית בקטנות, אשר יצר לב האדם השקיע אותו בה, הרי הוא מצייר את תגבורת החיים הזו בצורה מדאיבה וחשוכה שהוא קורא מוות. מתעלים הם הכהנים בקדושתם ממחשבה שקרית זו, שאי אפשר להמלט ממנה כל זמן שהממשל הכזבי כל כך שולט בעולם, כי אם בהעברת העיניים מהמחזה המביא את רשמי ההטעאה האלו אל הנפש, "על כל נפשות מת לא יבוא" ו"לנפש לא יטמא בעמיו". המות בא בעקב החטא. לולא החטא הקדמון, לולא הלך האדם אחרי תאוותיו הבהמיות, היתה התחושה הרוחנית מופיעה עליו ברוב אורה. אולם אין אנו מתחילים את התודעה האנושית מהגשמתו הגלויה של האדם, שבאה אחרי נפילה עמוקה. יסוד המציאות מתחיל באדם ובהוויתו העליונה, בהיותו מואר הארה רוחנית לפי יסוד עצם נשמתו...לולא נפל האדם ברשת השכחה, ושאיפתו אל הגדולה העליונה, שהיא העבודה הא-להית, עבודת גן העדן לעבדה ולשמרה לא חדלה...אז החיים בעצמם אינם צריכים להיפסק. המות מום הוא ביצירה, ישראל נועד להעבירו, חרפת עם הוא לנו, וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ, כי ה' דיבר...".

הכהנים מורחקים איפוא ממציאות של מוות. הם מסמלים את מקור החיים, באמצעות הקירבה אל יהוה שהוא חי העולמים. הם מראים שהמוות אינו אלא תוצאה של ממשל כוזב בעולם. ושמוות אינו שייך בממלכת אלוהים. מוות הוא פגם. הוא טומאה. הוא בא עקב חטא. אוסיף ואומר שההיפוך של מציאות זו הוא החיים במלואם, שפע חיים , זרם דם חדש וטרי המסומל בבתולין של אשה. לכהן גדול אסור ללכת להלוייה של אבא ומצד שני הוא מחוייב להתחתן רק עם בתולה, טריה, רעננה, אשה חדשה היישר מהניילון. חיים חדשים יד ראשונה. תגבורת החיים לעומת היעלמות המוות. אבל אני לא חושב שאני מסכים עם התפיסה הזו. מוות הוא לא נעים. הוא כואב עד דמעות. הוא גם מפחיד. פחד מוות. ובתרבות היופי שלנו הוא גם נראה מכוער. גופה ללא מייקאפ. אבל הוא חלק ממשמעות החיים. שני צדדים למטבע. רקבון שמביא להתחדשות וחוזר חלילה. האדם כמו זרע שמתעפש מתקלקל מת ונוצר מחדש. האדם כמו עונות השנה צומח נובל מת ומתעורר מחדש. אין כאן לא גורם של חטא. פגם. קלקול. אין פה ממשל כוזב. יש פה מוות. כליון. והוא חלק מהגדרת החיים עצמם.

מוֹת הוא אל המוות והשאול במיתולוגיה הכנענית. הוא בנו של אל ראש האלים, אחיהם של בעל, ים וענת. בשירה האוגריתית, בעלילות בעל וענת, מות מתואר כאחד האלים העוצמתיים ביותר שמשתווה בכוחו לבעל האדיר. הוא בעל פה קוסמולוגי אדיר ממדים, שיכול לבלוע כל מי שעומד בדרכו. ופעולת הבליעה מעלימה את מי שנבלע, ומעבירה אותו לממלכת המתים, אבל לא מכלה את קיומו. הוא מתואר כמי שגרונו משתוקקת לנפשות של בני אדם, והוא לא יכול לבוא על סיפוקו ולהשביע את רעבונו הזה. יש לו תאווה אינסופית לבלוע וכל מי שמתקרב אליו עלול להבלע. כאשר בעל שולח את שליחו למות, בעל מזהיר אותו שלא יתקרב יתר על המידה משום שמות עלול לבלוע אותו. כאשר מות מאיים על בעל שיבלע אותו, בעל מפחד ונכנע ללא קרב. כאשר מות פוגש את ענת הוא מתרברב בפניה שבלע את בעל אחיה כמו גדי. אך ענת אלת המלחמה, היא בין האלים היחידים המסוגלים לעמוד כנגד מות, והיא מצליחה להביסו וזורעת את בשרו בשדות למאכל לציפורים, ומחייה את בעל. מוות הוא כוח עוצמתי. כח המתגלה בחיים כחלק מהם, ממהותם. ההתעלמות מן הכח הזה ע"י הדחקה, הכחשה, כאילו ממלכת האלהים יש בה רק חיים ללא מוות היא עצמה אשליה. הכהנים כל הזמן חווים את האימה של המוות המצילה עליהם תמיד.חז"ל מרבים לדרוש כיצד ניצלים בני שבט לוי במיוחד הקהתים שנשאו את כלי הקודש וארון הברית ממוות המכלה בהם. בני אהרון עלו באש בתוך המשכן. ואהרון עמד דום. הסירוס הזה של הרגש האישי, של הרצון להתקרב, לגעת באמא, בבן שנהרג, הוא דיכוי, הוא התאבדות רגשית לדעת. הוא לא מקרב אל אלהים. הוא רק מרחיק. אלהים נמצא בכל. בחיים ובמוות. כהונה אמיתית בעיניי מוכרחה להכיל בקירבה את מימד המוות כחלק אינטגרלי מראיית החיים שלה. אחרת היא כהונת מוות הנתלית באיצטלה של חיי נצח. לפני שאנחנו מנסים לכלות את המוות ננסה להבין אותו ולהכיל אותו. אפילו ללמוד ממנו. מעוצמתו.

נחמה מסויימת אני מוצא בדברי חז"ל: "מה תלמוד לומר 'לאביו ולאמו לא יטמא'? לאביו ולאמו אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה" (מדרש ספרי, קו). מת מצוה הוא אותו אדם המוטל בדרכים באין דורש. מישהו צריך לטפל בו . להביאו למנוחת עולמים. גם הכהן הגדול מחוייב בכך. כן. זה לא כתוב בפסוק אבל חכמינו הבינו שיש גבול להתכחשות למוות. לעצימת העיניים מולו. יש אדם שקורא אליך. טפל בו. באהבה. זוהי כהונה ראויה. זוהי כהונה שמסתכלת למציאות החיים, מכירה בסופיותם של הרגעים הזמניים ובהתחדשותם המתמדת. כולם הם מתי מצווה. כולם זקוקים למגע אוהב. ואפרופו מוות. היום נכחתי לדאבוני במה שנקרא בית דין רבני. באתי למחות על השפלת אשה, על מציצנות לתוך קשר, על הטעיה וסדרי דין קלוקלים. אם יש מקום שמשקף אטימות. עצימת עיניים. מוות רגשי. את זה מצאתי שם. חבל. ביום שבו אמצא שם חיים שופעים המסומלים בבתולין, אולי אמצא סיבה להיות שם. נשימה עמוקה. צריך מעט להירגע. אנחנו ראויים ליהדות אחרת. כהונה קסומה. הללויה...

לחם הפנים

השבת בפתח. שבת המלכה. עוד מחזור שבועי מסתיים לו ונפתח אל מדרגה חדשה. השבת. בחויה שלי השבת תמיד נתפסה כמיוחדת. במרידה החילונית שלי בראשיתה ניסיתי להתעלם ממנה בכוח. אבל היא השבת היתה חזקה ממני. הנוכחות שלה מורגשת בצורה כל כך חזקה, ממש אפשר לגעת בה. השבת והמקדש הם לכאורה שתי מהויות שונות ושני עניינים אבל אנחנו מוצאים קישור בלתי נפרד בינהם. "את שבתותי תשמורו ואת מקדשי תיראו" (שמות לא, יג) נאמר. חז"ל למדו את הלכות השבת , 39 המלאכות האסורות מהמלאכות שנעשו בתוך המקדש. השבת היא למעשה המקדש שבזמן. הרחיב על זה אברהם יהושע השל בסיפרו על השבת. מדובר באותה אנרגיה למעשה. זמן ומקום שבהם המציאות המעשית מקודשת. אתה חווה את האכילה, השינה, הנשימה, יחסי המין - הכל באוירה מקודשת , חיבור חומר ורוח, לא קדושה של פרישה מהעולם (בניגוד לכתות בית שני שרווחו אצלם הרבה פירושים סגפניים לשבת. בספר היובלים למשל נאסר על יחסי מין ואפילו עשיית צרכים).

אז היום לכבוד השבת אני אופה את "לחם הפנים". אני משתדל שזה יקרה כל שבת. בחודש האחרון קצת הזנחתי. לחם הפנים זהו הלחם הנאפה משבת לשבת במשכן יהוה. "ונתת על השולחן לחם פנים לפני תמיד" (שמות כה, ל). 12 לחמים היו אופים הכוהנים, מניחים על שולחן העץ מצופה הזהב. בתמונה תוכלו לראות קטע מפסיפס עתיק בבית הכנסת בציפורי. רואים שולחן ועליו 12 לחמים. המעגליות של השולחן מעניינת במיוחד לאור המצוה המקראית כי השולחן יהיה מלבני דווקא. טוב, כנראה שהיו כבר אז רפורמים... :-). הלחמים היו שוכבים כל השבוע על השולחן עד להחלפתם בלחמים חדשים ביום השבת (ראו תמונה למטה). אז אכלו הכוהנים את הלחמים הישנים (שעבר עליהם שבוע ימים ועדיין היו טריים!). אכילה זו של לחם הפנים היתה אחת ממתנות הכהונה. אכן מתנה ראויה! במנהגי הקבלה מכינים ממש שתים עשרה חלות, 6 זוגות כפולים, זכר ללחם הפנים, ומסדרים אותם בסידור מיוחד: ארבעת הזוגות האמצעים הם כנגד שם הויה, שני העליונים נגד אות יו"ד ואות וא"ו, שהן אותיות זכריות ושני הזוגות התחתונים נגד שתי ה"א בשם יהוה שהן אותיות נקביות. מה שיפה וחשוב בקבלה זה ההכרה באנרגיות הזכריות והנקביות של האלוהות. אבל צירופי האותיות והמשחקים עם האותיות מטישים אותי ומנתקים אותי מהמציאות הפשוטה. הכוונות שלי הרבה יותר פשוטות. את הכח הנשי והגברי אני מעדיף לראות בסמלים הפאגניים המוחשיים. גם אני אופה ואוכל את לחם הפנים שלי. זוג חלות אחד. מספיק בשבילי ובשביל בת הזוג. מתכון פשוט של חלה רגילה או מתוקה. מוריד מהאינטרנט. לפעמים מתכון מהעיתון. כרגע הבצק בהטפחה. מקווה ששלחתי לבצק אנרגיות חיוביות כדי שיהיה לחם מקודש כמו שצריך. הכהן צריך לדעת ללמוד לבשל, ולבשל באהבה, בכוונה. גם בישול וגם אכילה הם מדיטציה. בגלל זה קוראים לו לחם פנים. אני משתדל לתת לו פנים, לתת לו את הפנים שלי, את תשומת הלב, את הכוונה המיוחדת, וגם לגלות את הפנים שלו, לעצב אותו. לפעמים אני מרגיש שאני לש את בשרו של האל, לפעמים זו אלה, ביחד עם הקידוש על היין בלילה המסמל את כוח החיים, הדם, השפיעה הנוכחת בתוך הגביע, בתוך הרחם של אמא אדמה, הויה. ואת הלחם החם אטבול בתוך המלח, מלח הברית המוקרב על קורבן, מלח שמשמר, שנותן עוד טעם. יש לי עוד חצי שעה לבדוק מה קורה עם הבצק. סבלנות. המתנה היא חלק מהעשיה בקדושה. ממש אפשר להמתין ולבהות בבצק הטופח כאילו היו אלו נרות של חנוכה. יש שקט באויר. זמן מצויין להקשבה. אולי נשלח עוד אנרגיה טובה.

שיהיה בתיאבון. ובקדושה. הויה.

העץ והמפגש

לפני כמה ימים קראתי בעיתון על עץ האלון מאסון המסוקים הנטוע במושב 'שאר ישוב'. העץ המרהיב , שלרגליו נפלו חלקים מאחד המסוקים, שימש כמוקד לעליה לרגל לכל הזוכרים את נספי האסון. הוא הפך למקום מפגש, למקום של חיבור בין אנשים וקיבל כבוד והערכה. משהו הורגש שם לצילו. כיום, בישר לנו העיתון כי מומחים לדבר הודיעו בצער שהעץ הרקיב מבפנים ומת. הקסם שהשרה על הנוכחים פג ונעלם. אבי המשפחה שגידל את העץ התנחם בעובדה שכנראה לאור הקמת מצבה חדשה הבין העץ כי תפקידו הושלם. יהי זיכרו ברוך. זה מביא אותי לחשוב על כוחם של עצים. בשבועות האחרונים אני ער הרבה יותר לכוח הזה. אני מתבונן תוך כדי הליכה בעצים, בסוגים השונים, בצורות, בגדלים. יש לי גם עץ מועדף במיוחד במדשאות רכבת-מרכז. אני משתדל לבקר אותו, לגעת בו, יחף על האדמה, מרגיש את הנוכחות, היופי והעוצמה. כבר כמה ימים לא ביקרתי. צריך בקרוב לחזור. מאז ומעולם שימשו עצים כמקום פולחן. גם אבותינו נלהבו מפולחן 'תחת כל עץ רענן'. נביאי ישראל לא ממש אהבו את זה. יש בעצים כח ממגנט. שואב. כח מאגי ממש. יש כאלה שמאמינים ברוחות השוכנות בעצים. במקומות רבים בעולם מצויים עצי משאלות ונדרים שתושבי המקום תולים עליהם פתקים ובהם בקשותיהם והבטחותיהם. מבחינה קוסמית העץ ששורשיו נטועים מתחת לאדמה וצמרתו שואפת לשחקים, מסמל בתרבויות רבות את איחוד ממלכות השמים, האדמה והשאול, והיה לו קשר מיוחד עם אלוהויות המים ועם פריון החיים בכללם. העץ נחשב למרכז העולם ולכוח החיים הדינמי שלו, ובעיקר היה היסוד הנשי המזין, המגן, התומך, סמל האם והכוח המפרה של המים; עצים זקופים סימלו גם את הכוח הזכרי, ולאלה ששורשיהם עמוקים היה גם כוח נבואה הנובע מהשאול (להרחבה מומלץ לקרוא במאמרה של טלה בר על פולחן עצים. משם גם ציטטתי). בקבלה מוסבר שכל השתלשלות העולמות והכוחות האלוהיים מצויירים בדמות אילן הספירות. בסיפור המקראי אנחנו מכירים היטב את עץ הדעת ואת עץ החיים. הכרובים מאז גירוש האדם מהגן שומרים על הדרך לעץ החיים. לא פשוט להגיע לשם. משכנו של יהוה מסמל בתפיסה המיסטית את המציאות של גן העדן. המשכן עצמו היה בנוי 'עצי שיטים עומדים'. וכל כלי המקדש כמעט היו עשויים מאותו עץ. במצרים נחשב עץ זה לעץ השמש והתחייה וסימל גם אלמוות. אותם כרובים ששומרים עם להט החרב המתהפכת מפני הכניסה פנימה לגן (בראשית ג, כד: "וַיְגָרֶשׁ אֶת-הָאָדָם; וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן-עֵדֶן אֶת-הַכְּרֻבִים, וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, לִשְׁמֹר אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים") משמשים עבור הכהן הגדול בתור השער והפתח לפגוש את האלהים (שמות כה,כב: וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם, וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים, אֲשֶׁר עַל-אֲרוֹן הָעֵדֻת.."). הכרובים לא מפריעים. הם דווקא מזמינים. בוא בוא אל תוך הגן , הם מכריזים. היכנס בין בדי הארון. בדים הם ענפים. הכהן פוגש את האלוהות מתוך הגן, בתוך הגן. ממש רומנטיקה בלב הפרדס. יש משהו מקסים ב-לחוש את נוכחות האלוהים מתוך עצים. לעץ יש כח. אני חושב שלכל עץ. אבל יש עצים שזוכים לכבוד גדול יותר מאחרים. יש עצים שזוכים לסיפור. למשל העץ של אסון המסוקים. אבל לכל עץ יכול להיות סיפור. אני עצמי מעדיף את הסיפורים האישיים. אני לא מת על המקומות המקודשים ההמוניים. לא עץ בעמוקה שקרה סביבו נס גדול. לא עץ עם סיפור מופת. אפילו לא עץ שהבודהה זכה לקבל מתחתיו הארה. יש עצים כאלה תמיד בכל תרבות. אני מעדיף את העץ שאני פוגש בו על דרכי. עוצר. שומע. לפעמים מחבק. כשלא רואים (בכל זאת יש סטנדרטים כיום לנורמליות). בזמן האחרון אני פתאום שם לב שהערים מוצפות בעצים וצמחיה. אולי צריך יותר. אבל יש די הרבה. וזה משמח אותי. אני רואה תוך כדי הליכה אספלט ומגדלים שמתפלשים בינות עצים. ואני שואב את האנרגיה. מתוך המפגש. מתוך המגע הישיר. וממשיך ללכת. אני מקווה לחזק את הקשר עם העץ ברכבת מרכז. בדיוק כמו השושנה של הנסיך הקטן. יש מליוני שושנים. כולם יפים. אבל כשאתה פוגש באינטימיות את השושנה האחת אז היא כבר שושנה אחרת בשבילך. כשאעמיק את הקשר שלי עם העץ מהרכבת או עם עץ אחר אזכה גם אולי לכנות אותו בשם, להודות לו על הכוח שהוא נותן לי במהלך העבודה או בכלל בחיים. אולי אבקש את סליחתו ואכרות ממנו בזהירות ענף שישמש לי כמטה מקודש. כמו מטה אהרון הכהן שפרחו עליו פרחים. אגדה יהודית אומרת שכל האילנות משיחים אלו עם אלו, כל האילנות משיחים עם הבריות. אני שמח תמיד לשוחח איתם. לפעמים לרגע קל. לפעמים למפגש מעמיק.

תנ"ך הוא רק חלק מהמשחק

בעקבות התגובה של שחר לטור 'הכהן כנוגע' התעוררתי להרחיב מעט על התפיסה הכללית שלי את המקורות היהודיים בכלל ומתוך כך להסביר את הכהונה הקסומה בתפיסתי באופן ספציפי. עד עכשיו התמקדתי בדרך כלל בציטוטים מן המקרא. בטור הנ"ל העליתי מעין פרשנות של מילים מקראיות שנראתה לשחר כסוטה מן הפשט. אני רוצה להעמיק בשורשי התפיסה הזו, ברשותך שחר כי זו תפיסה רווחת שיש לה השלכות גם על הבנת הכהונה. למעשה תפיסה זו רואה באופן מודע או בלתי מודע את המקרא ,יותר מכל כתבי קודש אחרים של היהדות כטקסט העיקרי, הראשי והנעלה בחשיבותו שאמור ממילא להוות הבסיס לכל פרשנות דתית, כטקסט המכונן בתרבות היהודית. גם כשמדברים על כהונה מייד יש אסוציאציה לכהונה המקראית. עליונות זאת מתבטאת גם באופן עמוק מבחינה רעיונית. בתודעה המצויה המקרא מבטא עוצמה דתית וגדלות רוח אל מול רפיסות דתית וניוון גלותי המצויים בתרבות הדתית-הרבנית המבוטאת בכתבי תורה שבע"פ. הביטוי לכך בתרבות הישראלית הוא ההתמקדות בלימודי תנ"ך בתור הלימוד העיקרי 'היהודי'. זהו המשך ישיר לתפיסה הציונית החילונית שניסתה לכונן זהות יהודית חדשה , עצמאית וממלכתית ולא גלותית, באמצעות העצמת המיתוסים הלאומיים דרך התנ"ך. ההעצמה הזו כיום הולכת ומתפרקת לרגל התפרקות הערכים הלאומיים והתעצמות האינדיבידואל והערכים האוניברסליים-גלובליים. מתוך כך גם מתפרקת לאט לאט ההעמדה של התנ"ך במרכז ובשנים האחרונות גוברת והולכת , לצד לימודי תנ"ך, מגמת לימוד התורה שבע"פ וההכרה בערכה בפורומים שונים בציבור הישראלי ובמוסדות החינוך. ואני מברך על כך. חשוב להדגיש. התנ"ך מעולם לא שימש כספר המכונן באמת את התרבות היהודית. לא התורה שבכתב כי אם התורה שבע"פ. מסורות חז"ל והרבנים שאחריהם שבמובנים עמוקים ורבים הפכו את התנ"ך על פיו ופיתחו תרבות יהודית אחרת לגמרי. אנחנו מאוד מתרשמים מהוד הקדומים של התנ"ך, משפתו המליצית, הגבוהה, מהנוכחות האלוהית המתמדת והישירה, מהעוצמה, מהפאתוס. אבל לכל החבילה הזו יש מחיר גבוה. אלהים שהוא קנא ונוקם. אי לגיטימציה להתלבטות וגישות מגוונות. אימה ופחד בצילו של אלהים. הפחד מהחטא והרצון התמידי לכפר עליו. כל אלה הם חויות יסוד בתנ"ך (הגם שבספרות 'הכתובים' יש כבר התחלה המבשרת על עידן החכמה והרכות המאוחרת). תרבות התורה שבע"פ מבחינות אלו עדינה יותר, רכה ומקבלת יותר, מאפשרת חירות אנושית פי כמה , ובעיקר: מעצבת מושגים וערכים חדשים ההולמים את צורכי כל תקופה. הדוגמה הבולטת בנושא הכהונה היא מושג 'השכינה'. במקרא מושג זה אינו קיים כמושג עצמי. מדובר על שכינתו, התגלותו של אותו אל יהוה הנסתר. תמיד הודגש במקרא הפער הבלתי ניתן לגישור בין האדם ובין האל. חז"ל הביאו לעולם את מושג 'השכינה' כמונח בעל תוכן עצמי וייחודי, כהאנשה מושלמת של הויה אלוהית הנוכחת בארץ שהינה בעלת גוון נשי. ספרות הקבלה הלכה עם זה רחוק עוד יותר והיא כבר מדברת על זיווגים בין השכינה לבין הקב"ה, שזוהי תפיסה מיתית-מינית בעליל שעומדת בסתירה לתפיסה הא-מינית של התורה את האלהים. התפיסה המאפיינת את היהדות 'ההסטורית' היא לא זו שקידשה כל מלה כהווייתה בתורה כגישה הקראית או הנוצרית. זהו פונדמנטליזם שלא מכיר בערך המהפכנות הפרשנית. בתרבות של חז"ל היה כלי הפרשנות הכלי עיקרי לעיצוב זהות דינמית. זוהי גישה אחרת לטקסט, זוהי גישה רב מימדית ופתוחה שמאפשרת לנו כבני אדם לקבל ולעכל יותר טוב את העבודה האלוהית. אז נכון, זה לא הופך את כל מה שכתוב בתלמוד ובמדרשים ליפה וטוב. להיפך, גם ספרות זו הפכה למעין תורה שבכתב מרגע שעלתה על הנייר. אני מדבר על הגישה. על תפיסת היסוד מה זה טקסט, ואיך אתה מכונן את יחסיך עם אלוהים. הגישה התלמודית, המבררת, השואלת , לפעמים הטרחנית גם, מושתתת על תפיסה אלטרנטיבית לאותה קבלה פסיבית מקראית של דבר האלוהים. אנחנו שותפים עם אלוהים בעיצוב החיים שלנו. לכן אז מה אם כתוב כך בפסוק זה וזה. אנחנו יכולים להפוך ולשחק את המשחק, משחק השפה (אני מאוד מזדהה עם הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין שמונח זה הוטבע על ידו). זה מהות היהדות וזה כוחה. אנשים רבים לא מבינים זאת, ובאופן ישיר מחזקים בכך את כוחות האורתודוקסיה , שבהפוך על הפוך, עצם קיומה מושתת על תרבות חז"ל הפרשנית הדינמית ובכל זאת נחשבת כבעלת הסמכות היחידה עקב היותה שומרת 'היהדות האותנטית'. אין כזה דבר אותנטיות. יש תהליכים פרשניים שלצערינו נתקעו במאות השנים האחרונות. חז"ל שיחקו. המקובלים שיחקו. החסידות שיחקה. הרמב"ם שיחק בדרך שלו. כולם עשו מהפכות שקטות שהתעכלו דרך הפרשנות. עלינו גם לשחק. להמשיך את משחקי השפה. כחלק ממשחק זה אני אכן עושה שימוש ניכר בטקסטים מקראיים. הם משרים עלי אוירת הוד וקדושה. הם משמשים לי כ'גב' של מסורת עתיקה לכהונה עכשוית.הם מכילים את אותו אוצר מילים וצלילים שמהווים תשתית לכל משחק שפה יהודי שבא אחריו. אך רחוקה הכהונה שאני דוגל בה מהכהונה המופיעה במקרא. יש מוטבים חשובים ואף יותר דומיננטיים מן הקבלה, מחז"ל, מתרבויות האדמה וכו'. מוטיבים אלה אינם מצויים במקרא או שאף סותרים את רוח המקרא והם יתבהרו בהמשך אני מקווה.

למה דווקא כהונה?

אם אתם שואלים איך ולמה הגעתי דווקא לעולם הכהונה הרי שאתם שואלים שאלה מצויינת. המוטיבציה לכך נעוצה אצלי עוד לפני שידעתי להגדיר את זה ככהונה, עוד מתקופת המשבר האישי שלי עם היהדות הממוסדת. כיום אחרי שנים רבות של תהליכים אני יכול לומר שבחויה האישית שלי היהדות שלי , ואני מניח של רבים אחרים, סבלה משלושה דברים עיקריים:
1. דוגמתיות מחשבתית ומעשית. הקוים האדומים בענייני אמונה. ההקפדה על אסור ומותר לפי 'ההלכה', מושג שכיום אני מכיר יותר בגמישותו , כל אלה מביאים לצמצום הנפש, התודעה ולחרדה מפני דעות או התנהגויות שלא עומדות בסטנדרטים שלך. למעשה יש פחד מגיוון. אי סובלנות פנימית. ויש פחד מספונטניות. תמיד היא נתפסה אצלי כחתירה תחת הסדר הטוב, הדתי, התקין.
2. התכחשות לטבע, לגוף, לתשוקה, ליצר. חויתי מערכת שלא כיבדה והעריכה את הגוף והעולם מצד עצמו. כתלמיד ישיבה קידשתי בעיקר את הלימוד. את החקירה והנבירה במילות התלמוד. למרות האחיזה הנלהבת בסיסמת 'קידוש החיים' היא נמצאה אצלי כריקה וחלולה. אי אפשר לקדש את החיים כשאתה מסוגר בתוככי בית המדרש וכשהאידאלים שלך הם ללמוד ללמוד ללמוד. פחות להתקלח. פחות לאכול שוקולד. ושלא לדבר להנות מיופיה של אשה. על נגיעה הס מלהזכיר. כיום אני לא מבין איך בכלל ניתן להכיר את האלוהות בלי הטבע. בלי הגוף.
3. פטפטת. במלה אחת היהדות כיום סובלת המון מפטפוט מיותר. דרשות על דרשות למלה שמזכירה את המלה שבגימטריה יוצאת אליהו הנביא... החקירות הבלתי נגמרות במילים ומילים. בעבר רכנתי על הספרים שעות על גבי שעות. היום אני פשוט נכנס לסטרס רציני מזה. ההתבוננות על החיים דרך החשיבה הלמדנית וההלכתית שמה חוצץ אכזרי על היכולת לקלוט את האלוהי שבמציאות. אתה מוצא את עצמך מתבונן על המציאות דרך פרשנות טקסטואלית. אפשר למצוא בזה המון יופי והערכה אינטלקטואלית וגם חויה דתית אבל בעיניי זהו יותר אסון. דיכוי של הנפש המשתוקקת לאחוז בטבע המציאות האלוהית.

אז לאחר תקופות של התנסויות של חילוניות, אקדמיה וניו אייג' אני מכיר יותר ויותר בצורך הקיומי שלי להיות בבית המוכר שלי. היהדות. אבל אני גם מרגיש יותר בטחון ויותר נינוחות לעצב אותה כדרכי לפי הערכים והמטרות והצרכים שלי כיום. מבחינה זו עולם הכהונה מהווה עבורי דרך מעניינת ולגיטימית. אני חושב שעולם הכהונה הוא סוג של מסגרת סיפורית וטיקסית מרתקת שעבורי משמשת כתרפיה. כדרך לפיוס עם היהדות שלי, עם האפשרות והרצון העמוק לחיות איתה ומתוכה בשלום. קודם כל היא מעין חזרה בזמן למציאות עברית קדומה בטרם גובשה תרבות חז"ל והופעת הנורמטיביות הרבנית. אני מודע לכך שזהו דימוי פנימי שלי בלבד. אין לי שום כוונה לחזור לימי קדם. הכהונה דאז גם סבלה מבעיות מפה ועד השמים. היא עצמה היתה מערכת של חוקים נוקשים לא פחות. גם היא ככל מערכת דתית הסתאבה. התבססה על אוטומטיות והתנוונה. הכהונה שלי אינה מקראית נטו. היא משולבת ממסורות מאוחרות. מתובנות מודרניות וקבליות. והיא מאוד מאוד מושפעת מכהונות פאגניות. היא מאוד אישית. לא מערכתית. לא ממסדית. בשבילי הכהונה היא סיפור. סיפור-על. נראטיב יהודי שבמסגרתו אני משחק את המשחק האישי שלי. שנית אני מוצא בכהונה חיבור לכוחות החיים. לא הטפה של למדנות. לא פלספנות. אלא עשיה. עשיה שבקדושה. מפגש עם האלוהי דרך המציאות ודרך הטבע ולא למרות הטבע. וזה התיקון שלי למפגש עם הגוף והטבע. שלישית אני רואה את הכהונה כמרחב שאין בו פטפוט. אין לי רעש קודח במוח. יש שם דממה. יש שם שירה. יש טקסיות. ואני אוהב את זה מאוד. ומעבר לכך זוהי מציאות שמחברת אותי לרובדים של דמיון, מיתוסים, ותרבויות אחרות ואני מייחס חשיבות רבה להיפתחות לדתות אחרות. בקיצור. הכהונה נתפסת אצלי כמעין מעגל פנימי בתוך היהדות שמאפשר לי לחוות יהדות אחרת, יהדות זורמת יותר, חיה וטבעית יותר, פראית ומעשית יותר. ועכשיו שאני רוצה לסיים אני נזכר שלא אמרתי גורם נוסף ומרכזי. אני נמשך לעולם הכהונה כי אני רוצה להיות תמיד מקורי ויצירתי. זוהי חולשה , לפעמים חיובית לפעמים בעייתית, שאני מנסה ללמוד אותה יותר ולהיגמל מעט ממנה. כנראה שעוד לא הצלחתי בכך...

כהונה כשירות. "כהן ל-"

אני רוצה להתמקד כאן בתואר המהותי של הכהן הקשור ישירות לתפקיד הבולט של הכהן כמי שמטפל בעבודת הפולחן במקדש. למעשה, אין בתקופת המקרא עבודת-אלוהים של ממש אלא באמצעות הכהונה. הכינוי החוזר ונשנה בלשון המקרא לכהנים הוא: 'משרתי יהוה', 'משרתי אלהים' (יש' סא:ו; יר' לג:כא-כב; יואל א:ט, יג; ועוד), 'עומדים לפני יהוה לשרתו' (דב' י:ח; יז:יב; יח:ה, ז; ועוד), 'קרבים אל יהוה לשרתו' (יח' מ:מו; מג:יט; מד:טו), 'קרבים אל שלחנו לשרתו' (שם, מד:טז) וכו'. הכהן הוא משרת. הוא טבח. הוא מלצר. הוא עובד נקיון. ומוציא את הזבל. הוא הבלבוי. הוא איש התאורה והסאונדמן. הוא איש תחזוקה במשכנו של הכוח האלוהי אותו הוא משרת. וזה בדיוק מפני שמהותו , כפי שכבר אמרנו, היא המגע, העבודה הרוחנית דרך הפיזי, דרך המוחש. מעניין שהמונח 'כהן' המופיע לפני התמסדות מערכת הכהונה מבית אהרון לא מיוחס לעולם לאבות או למשה. רק לגויים:

1. מלכיצדק-בראשית יד,יח: "וּמַלְכִּי-צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם, הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן; וְהוּא כֹהֵן, לְאֵל עֶלְיוֹן".

2. פוטיפרע- בראשית מא,מה: "וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם-יוֹסֵף, צָפְנַת פַּעְנֵחַ, וַיִּתֶּן-לוֹ אֶת-אָסְנַת בַּת-פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן, לְאִשָּׁה"

3. יתרו - שמות ג,א: וּמֹשֶׁה, הָיָה רֹעֶה אֶת-צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ--כֹּהֵן מִדְיָן".

מלכי צדק היה כנעני. 'אל (עליון)' היה בכיר האלים בפנתיאון הכנעני. פוטיפרע היה כהן מצרי. ויתרו היה כהן מדייני. שלושה עמים, שלוש תרבויות, שלושה פנתיאונים אליליים שונים. ושלושתם השפיעו כל אחד על דמות עברית מרכזית אחרת. מלכיצדק על אברהם. פוטיפרע על יוסף (שהיה חותנו!) ויתרו על משה (שגם היה חותנו!). כל הדמויות העבריות חיו בתוככי תרבות של כהונה, של שירות האלים. כשאתה כהן אתה תמיד "כהן ל-" ,"משרת של-". לכן חשובה מאוד ההיכרות עם אותו כוח אלוהי שעימו אתה עובד. שכן אותו אתה משרת. איתו אתה מזדהה. הכוח האלוהי מתברר באמצעות השם. שמו של האל. השם הידוע ביותר של הכוח העברי-יהודי הוא שם יהוה. אנחנו ננסה בהמשך להבין אותו. אבל צריך להדגיש שזהו שם אחד משמות רבים יותר, ולכן נחוץ להכיר גם את השמות האחרים כדי לדעת איך לשרת, ואיך לעבוד עימם עבודה כוהנית. הכהונה שלי מושתתת על שלושה שמות מרכזיים שהם שלושה שלבים ומימדים הבאים זה אחר זה בעבודה הכוהנית:1. אל-שדי 2. יהוה 3. אהבה. כל שלב המבוטא בשם אחר מקביל לתחום אחר שהמשכן במדבר והמקדש בירושלים היו מיוסדים עליו: החצר, הקודש וקודש הקודשים. ברשימות הבאות אתייחס בנפרד לכל שם ושלב בעבודה הכוהנית.

הכהן כנוגע

אז מהי כהונה בעצם?
העולם היהודי העתיק התבסס על שלוש דמויות עיקריות: החכם, הנביא והכהן. החכם (או בכינוי הקדום 'הזקן') היה זה שמקורות הידע והחכמה היו ברשותו. הוא ניהל את השבט, את העם מכוח הבנתו השכלית, מתוך נסיונו האישי וההיכרות שלו את המציאות החברתית והדתית. הנביא ינק את כוחו ממקור אלוהי גבוה. הוא קיבל חזיון מאלהים. הוא שמע את קול האלהים הולם בו. והוא מסר מסרים. דתיים, חברתיים, מוסריים. ואילו הכהן לא פילפל בדברי החכמה (למרות שמקורות הידע המקודשים היו גם ברשותו. נרחיב בעתיד). הוא לא בהכרח חזה חזיונות. הוא פשוט נגע במציאות. הוא מתמקד ב'עבודה'. הפולחן, האפשרות לחוש את האלוהי במציאות מתוך המציאות. מתוך העבודה המוחשית, לא המופשטת, מתוך החיים וההתנהלות בתוככי משכנו של האלהים. לא היתה שם צעקה והכרזה קולנית של האל. לא היה שם שיעור תורה חוצב להבות אש מפי ראש ישיבה. היתה שם ד מ מ ה. אפילו תפילה בקושי אירעה. רק הלויים שרו וניגנו. כי הכהן לא מטיף, לא מפטפט, לא עסוק באידאולוגיות אלא עסוק בדיאלוגיה, הדיאלוג עם י-ה ששיאו הוא המפגש שמבין הכרובים בקודש הקודשים. ההתמחות של הכהן היא 'תורת הקורבנות' (ספר ויקרא), להקריב, לקרב את מה שרחוק. קורבנות כשחיטה של פרים וכבשים זה פשה. זה היה מתאים לערכי התקופה הקדומה. לא להיום. פעם האמינו בצורה עמוקה שזה מה שהאל אוהב לאכול. שזה מה שירגיע את זעמו. שזה יעזור לכפר. היום אנחנו מכירים בדרכים אחרות. לא זו הדרך לחוש בקירבה אלוהית. אבל עדיין המהות הכוהנית בעינה עומדת. גם אנחנו אוהבים לאכול. והרבה. גם עבורנו יש רצון ויכולת לקרב ולהתקרב מתוך מגע ועבודה מוחשית, מתוך עבודה עם רובדי המציאות. עם הבשר, עם הדם, עם הרוק הנאסף מתחת ללשון, עם הליטוף, עם התחושה , לא בפלפול אינטלקטואלי באקדמיה או בישיבה , לא במגדלים פורחים בשמיים, אפילו לא במסרים מתוקשרים מישויות-על שכל אדם חמישי בעולם קובע שהוא נפגש איתן אלא פשוט במגע, כף היד, כף הרגל נטולת הנעל, יחפה. מומחיותו של הכהן היא 'תורת הנגעים' (פרשת תזריע-מצורע), הוא יודע ולומד איך לנגוע, בעצמו, בזולת, במציאות כולה. והמגע הזה כה חסר הוא כיום, כה כמה לחידוש. כיום לאחר אלפיים שנה של גיבוש היהדות כעם הספר, עם של חכמים גדולים, מתעוררים קולות הנביאים הרדומים, מקבלי המסרים וגם הכהנים הנסתרים בעלי התשוקה למפגש אלוהי בטבע, בחיים, במגע, בעבודה והשואפים לחדש חיים רוחניים עמוקים, שורשיים, המחוברים למציאות ונבנים מתוכה.

כל אחד יכול להיות כהן

לא פשוט להיות כהן. זה מחייב. זה בעל משמעות. אבל אתה לא צריך להיות הבן של מר כהן כדי להיות מוכר ככזה. לא אוטומטית תיהפך לכהן. אז נכון שאמא שלי בת כהן וזה עושה לי טוב שיש לי ייחוס למרות שלפי האורתודוקסים זה לא קביל אבל מזמן הפסקתי להאמין שהפירושים שלהם הם קבילים, בעיני אלהים ובכלל. המסורת זקוקה לפירוש. המורשת זקוקה לחידוש. כמו בכל דור גם עתה. הכהונה היא לא דת חדשה. היא גם לא פונה להמונים. היא מיועדת למבקשים באמת לראות פני אלהים. ועוד נרחיב על כך בעתיד. כרגע חשוב רק לציין שגם המסורת שלנו מכילה קול חשוב ודומיננטי בדבר אפשרות הכהונה לכל אחד ולכל אחת. כתר כהונה זמין.

במתן תורה כבר נאמר (שמות יט) "ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים", ועוד פירש בעל הטורים: "אילו זכו ישראל היו כולם כוהנים גדולים". והנשר הגדול מציין בהלכותיו: "ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להיבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה'...הרי זה נתקדש קודש קודשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים"
(רמב"ם, סוף הלכות שמיטה ויובל).

אנו רוצים לזכות בכתר כהונה. כיום הוא זמין ופתוח. הבה ניכנס לקודש הקודשים.