למה לצום?

היום תשעה באב. צמים. גם אני בחרתי לצום (אולי יהיו כמה שלוקים של מים בהמשך...). נשאלת השאלה למה? בגלל חורבנו של בניין לפני 2000 שנה? בגלל המשמעות הלאומית הקשה? בגלל שזו המסורת?? לא ממש. אני לא ממש מייחל לעצם המבנה שיקום או לא יקום על הר הבית. אורי אורבך די שיכנע אותי גם למה :http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3570287,00.html . משמעויות לאומיות?? אכן זהו יום שמסמל את פיזור ישראל ויציאתם לגלות (הגם שזה לא חופף לחורבן הבית עצמו), אבל בל נשכח שקרו המון דברים בגלל זה: היהדות התגמשה, התפתחה, והיה לה המון זמן להתמקד במשמעויות הפנימיות כשלא עסקה בפוליטיקה מאוסה. הנה תיראו את תוצאות החזרה לישראל. ביקור בכנסת חובה. ישראליות מלאה יצירתיות אך ניכור לתוכן רוחני, במיוחד כזה שקשור ליהדות. למה אני צם?? בגלל שלא הבניין חרב אלא המשמעות חרבה. הבית שבו האלוהות שורה נחרב. אין מקום לאלהות לשכון בו. השכינה גולה. נודדת. מה זה אומר? בתלמוד הבבלי יש אימרות מפוזרות של חכמים בדבר ההשלכות של חורבן הבית: לפי רבי יצחק מיום שחרב המקדש בטל טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה (סנהדרין עה.), לפי רב חסדא לא נראית רקיע בטהרתה (ברכות נט.), לפי המשנה בסוטה מח. משחרב בית המקדש בטל השמיר ונופת צופים ואנשי אמנה מישראל ורבי יהושע מדגיש שאין יום שאין בו קללה ולא ירד הטל לברכה וניטל טעם הפירות.... והמאמר המפורסם ביותר בהקשר זה הוא שמיום שחרב המקדש אין לו להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה. האימרה האחרונה משום מה מצוטטת המון בעולם הדתי-חרדי להדגיש את אידאל הלימוד אבל שכחו שמדובר בביטוי שהוא שלילי ומקורו בחורבן. מציאות שבה אין מקדש היא מציאות עם חסרום עמוק ומהותי בהוויית החיים שלה. חיים של צמצום. רק ד' אמות של הלכה במקום חיים אלוהיים שלמים. חיים חסרי טעם..בפירות..במין...הכל חלקי, הכל מצומצם, הכל רק כי חייבים וצריך. זוהי הויה של חורבן מקדש, הויה שאין בה בעצם אלוהים. כי לאלוהים אין בית לשרות בו. על זה אני מיצר ועל כך אני צם כדי להתעורר, כדי לשים יותר לב לפיתוח מודעות רוחנית הוליסטית ושלמה של קדושת החיים ולא של קדושה במקום החיים. התיקון לחורבן הוא שינוי החשיבה שלנו למהות הקדושה. קדושה שמתוך העולם ולא שמעבר לו. קדושה הבונה 'בית' ומשכן כאפשרות להשרות שכינה.

הויה ולא תורה

ספר 'דברים' נפתח בפסוק: 'אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל'. לא מדובר על הדברים שאמר אלהים. ספר דברים פותח בהצהרה המיוחדת שהינו ספר המביא את דבריו של משה. עכשיו על סף הכניסה לארץ, משה עורך סיכום ומכין את הנכנסים לארץ. ולמרות שהדברים הם של משה הריהם חשובים כספר אלוהי קדוש, אחד מחמשת חומשי התורה. מעניין לא? האמונה היהודית המקובלת היא כי חמישה החומשים הינם דברי האלוהים ולא יצירות אנוש. אבל באופן פרדוקסלי מקובל גם שמשה הוא שאמר את ספר 'דברים'. על הפרדוקס האמוני הזה כבר קמו רבים להסביר (ראו 'אור החיים', הרבי מליובאביץ). אבל אני לא נזקק להגנות תיאולוגיות. בשבילי די ברור שכל התורה כולה היא יצירה אנושית-אלוהית גם יחד. בני אדם כתבו אותה. אבל הם כתבו את מה שהם הבינו כדבר האלוהים המפעם בם. אלוהים והאדם פועלים במשותף. ויש לזה גם השלכות רוחניות ומעשיות. השיתוף האלוהי-אנושי פירושו: שכל טקסט שנכתב צריך להבין אותו גם במסגרת המוגבלת של האנושיות שכתבה אותה. ולכן זוהי התגלות מוגבלת. מוגדרת ותחומה בזמן ומקום. אי אפשר לקחת טקסט ולטעון שאלוהיותו הופכת אותו לנצחית. להיפך, אלוהיותו משתקפת באנושיותו. תמיד. ונצח הוא מונח זמני מצד עצמו. אחד הביטויים הרווחים אצל אנשים מאמינים כמו גם דרשנים הוא 'התורה אומרת'. זה ביטוי שקרוב בבעייתיות שלו למונח 'חז"ל אמרו'. מי אלה החז"ל האלה? האם זהו גוף מיסטי אחד שאומר אמירה ברורה? כשחז"ל אומרים אז לפעמים זה שמאי מהמאה הראשונה לספירה שחי בארץ בתקופת הבית ולפעמים זה אביי שחי בבבל מאות שנים אחר כך...תוסיפו עוד מאות מאות של חכמים, אסכולות, מקומות, תרבויות, אירועים הסטוריים. להכניס הרבה סוכר ואהבה והנה קיבלת 'חז"ל'. אז איך חז"ל בכלל אמרו משהו הומוגני? על אותה הדרך 'התורה אומרת'..איזה טקסט?, מי כתב?, מה כתב?, איפה? למה? כמה?....התפיסה המונוליטית בשירות האמונה מקדשת גוף אוורירי ולא מוגדר. התורה לא אומרת שום דבר. אלו האנשים שחוו את אלוהים בדרך שלהם שכתבו כך. יתכן בכלל שפסוק אחר כך יאמר את ההיפך. כי מישהו אחר כתב אותו. מה שאני דוגל בו אינו תפיסה חילונית ביקורתית מרוקנת מקדושה. אלא תפיסת אלוהות שונה. תפיסה דתית שונה. תפיסת התגלות רוחנית המועברת דרך בני אדם זמניים. זה הכל. אני חושב שיש לזה השלכות גם על ביצוע 'קריאת התורה' שהוא טקס שבועי (פלוס ימי שני וחמישי) חשוב. בטקס הזה יש שוב העמדה של הטקסט הקאנוני המקודש במרכז כאילו הוא התכלית והשיא בהופעת דבר האלוהים. אבל האמת היא שבתרבות היהודית הטקסט המקראי הוא רק ההתחלה (הרחבתי על זה בטור קודם על התנ"ך כמשחק לשוני). אולי הבסיס. הוא האופציה הראשונה בשבילנו כיהודים להידברות עם הקולות האלוהיים. אני הייתי מציע להחליף את 'קריאת התורה' ב'קריאת ההויה' או 'קולות הויה' מושג שמדגיש כי מה שאנו מבקשים לקבל ולהאזין לו הריהו הקולות המפעמים בהויה הקוראת לנו ומשמיעה לנו את דברה. התורה היא פן חשוב בתוך ההאזנה הזו,אך היא לא עצם התגלמותה. צריך להשתחרר מכל התפיסות בדבר קדושת המלה, האותיות. הרעיונות החסידיים בדבר התגלמות האלהים באותיות. לי זה חורה. בעיניי זה מעכב. זה רק מעצים התפלפלות של מילים ורעיונות. יש תמיד לחזור לבסיס: להויה. את ההויה נשמע מתוך התבוננות בטבע (וכבר הרמב"ם הדגיש את החיוב הדתי בעיון בטבע), גם מתוך מדיטציה וגם מתוך עזרה לזולת וגם מתוך לימוד מסורת האבות שמתחילה בתורה. כשאני לומד פרשת שבוע אני רוצה לשמוע מה ההויה אומרת לי דרך הטקסט של התורה. ולא מה התורה אומרת לי. אני נתפס לפסוק מסויים. למלה לפעמים. וממנה מתחיל במסע. באמצעות המדרש. באמצעות הדמיון האישי שלי. באמצעות מה שאני בעצמי חש שההויה אומרת לי. באמצעות האסוציאציות והתחושות שעולות בי. לפעמים זה מתוך הסכמה והזדהות מוחלטת. לפעמים מתוך ביקורת חזקה על מה שנאמר. ההתגלות לא נועדה בכדי שנקבל אותה כלשונה. אלא בכדי שניפגש עם מה שקורה בהויה. לא קדושת הטקסט. קדושת ההויה. אנחנו צריכים לראות את האותיות כסימנים, כאיזכורים בלבד. תמרורים שמכוונים אל הדבר האמיתי. ההויה הנוכחת כאן ועכשיו. מקווה שאצליח בכך יותר ויותר.

נביא וכהן וקצת מלאכי השרת

אני אמתין קצת עם ביאור שם יהוה. קודם כל אני רוצה להפנות אתכם ללחן מקסים לשיר השבת 'שלום עליכם' שמצאתי באתר של קהילת 'נאוה תהילה', קהילה ירושלמית ברוח היהדות המתחדשת (שבארה"ב בעיקר), שאני עצמי גם יציר השפעה מסויים של יהדות זו. הגם שאני לא משתייך לשום קהילה. עדיין. הנה הקישור: http://www.navatehila.org/35897/Shalom_Aleichem_heb האזינו באהבה. אני מאוד אהבתי. ושנית, התחדד לי רק רעיון נוסף לגבי ההבדל שבין נביא לכהן במסורות העבריות. כבר ציינתי פה ושם שבעיניי הנביא 'שומע' ואילו הכהן 'נוגע', ובגירסה אחרת מקבילה: הנביא מתמקד במסרים אלוהיים ואילו הכהן עושה את עבודתו. הוא משרת. הוא מקדש את הפעולות הפשוטות כביכול. חשבתי על זה שבשורש הדברים יש פה אולי תפיסה אחרת של אלוהים או של החיים. הנביא, כפי שעולה מהנבואה המקראית , הינו למעשה אדם שנכנס להיסטריה מסויימת נוכח הקולות העצומים והמחזות הנוראיים שהוא נחשף אליהם. כבר הרמב"ם בשם חז"ל עומד על כך שהנביאים היו נרעשים ונרטטים, נופלים. משהו שקרוב לחויית האקסטזה השמאנית. אתה נכנס למצב תודעתי מוטרף. דעתך השקולה מתערערת משום שאתה מרגיש שמשהו שגדול ועצום ממך חודר אל תוככך. בנבואה הישראלית היה מוטיב ייחודי נוסף חשוב וזה רעיון השליחות והפעילות החברתית. המסר האלוהי הנורא היה מוכוון בהרבה מקרים לשינוי ותיקון החברה, אמונותיה ומעשיה. בקיצור, הנביא נמצא במצב שאין הוא יכול לשתוק. הדיבור האלוהי הולם בו כרעם והוא חייב חייב להוציא את זה החוצה. זוהי חויה מטלטלת ודי מפחידה. במושגים פסיכולוגיים מודרניים אפשר בהחלט למצוא מקבילות להפרעות נפשיות. מצב שבו אתה כל הזמן מרגיש ושומע קולות ומסרים. העולם כל הזמן אומר ומשדר לך דברים. ואתה מרגיש מצוקה אם לא תוציא את הדברים החוצה. אצל הכהן החויה הינה לגמרי אחרת. הכהן יכול לעצום את עיניו ..אבל שום קול ושום מסר לא מהדהד בו. העולם אינו מציף אותו באינסוף קולות. העולם לא מרעיש לו במוח שיהא חייב לפרוק את זה במסרים להמון. הכהן פשוט שומע שתיקה. כלום. לי זה מזכיר יותר את החויה הבודהיסטית, של חויית האין. הריקות. אין ציפיה לאיזה מסר מהמם. (למרות שההקבלה לא מדוייקת בכלל אפשר להגדיר את שלב הנבואה כשלב של מודט מדיטציות מתחיל. הרעש של המחשבות האינסופיות במוח הוא די בלתי נסבל. הנביא מזדהה עם חלק ממחשבות אלו וצועק אותן כלפי חוץ. הכהן הוא זה שאמור להצליח להגיע אל השקט שאחרי הרעש הזה. הכהן לא עסוק בהזדהות עם מחשבות המהדהדות בו. הוא נמצא בשלב שבו המחשבות דווקא מתחילות להאט. מרכז השקט הפנימי שלו מתבסס והמחשבות יכולות לשוט להן אך בלי לערער את היציבות. וכפי שאתם מבינים אני ממקם את הכהונה כדרגה גבוהה יותר מהנבואה מבחינת האיכות הפנימית). לא ברעש ולא ברעם. בקול דממה דקה. כך נאמר לאליהו שהיה נביא זועם במיוחד שאלוהים מתגלה דווקא בשקט. מתוך השקט הזה יש יכולת לעבוד עבודה, לפעול, ואף לשנות, בדיוק כמו שהנביאים היו רוצים, אבל לא מתוך נקודת מוצא של אימה. של חוסר שקט אלא של נוכחות. אלו שתי חויות שונות של העולם. של מה זה אלוהים שמתגלה. לפעמים אפשר גם לחוות את שתיהן יחד במקביל. היו כידוע גם נביאים שהם כוהנים. אבל הבסיס לכל דרך הוא שונה. אני לא מתכחש לעובדה שבעולם העתיק המקדש לא היה איזה 'ספריה' שיש בה שקט. בהחלט הורגשה במקדש תחושה אפילו מאיימת. הרי זהו מקום מושב האל ושם גם כל עבודת הכפרה נעשית. כיצד ניתן להיות שם בשלוות נפש. גם כוהנים היו מן הסתם חרדים ומשתדלים לעשות את עבודתם ביראה ודאגה. אבל זה כי לפעמים השקט הדומם יכול לאיים ומאוד. הרי כל אחד מאיתנו מכיר את תחושת חוסר הנוחות ואפילו הפחד כאשר שורר שקט מוחלט. רק לגבי משה בעצם מכירה המסורת היהודית שהוא זכה להכיר בשקט הזה ולא לפחד ממנו אלא אדרבה לפגוש דרכו את האלוהים. משה לא רק נביא היה אלא גם למעשה כהן גדול. הוא נכנס לקודש הקודשים כל אימת שרצה. הוא דיבר עם אלוהים 'פנים אל פנים'. הוא היחידי שלא זע ולא רטט ולא נפל מרוב אימה. הוא זה שיכול היה לדבר עם אלוהים בגבוה העיניים. בשקט. בחיוך. לא בצרחות של אנשים באקסטזה הפושטים את בגדיהם. משה הוא למעשה המודל של כוהן נבואי או שמא נביא כוהני. אדם השומע מסרים רואה את פני אלוהים ועדיין שומר על יציבותו ושלוות נפשו מבפנים. הלואי על כולנו.

"דודי לי בין שדי ילין"

היום סוף סוף אזרתי אומץ להתחיל ולהעמיק בנושא שמות האלוהות. זה מצחיק שדחיתי את הנושא הזה עד עכשיו כאשר בעצם הוא הבסיס לכל. מיהו אותו כח שעימו אנו מבקשים לעבוד ואותו לשרת?? אבל זהו אולי הדבר היותר קשה להגדרה ואני תוהה ומתלבט לגביו רבות. מקווה שכמה דברים יתבהרו תוך כדי הכתיבה עצמה. בואו נתחיל עם מה אני לא עובד. השימוש הרווח ביותר לשם האלוהים בעולם הדתי כיום הוא אֲדֹנָי. גם אם נכתב אחרת כמו יהוה יקראו זאת בקול כ-אֲדֹנָי. זהו שם שמצד אחד מבטא יחס של כבוד, הנמכת קומה, שיפלות ביחס לכח האלוהי הגדול (ואגב הוא נאמר בלשון רבים. לא יחיד אֲדוֹנִי), אבל בתודעה האישית והאוניברסלית של ימינו היא בעיקר מבטאת לדעתי יחס של עבדות, יראה, מרחק. אני לא רוצה לראות באלוהים אדון וגם לא מלך שפוקד את פקודותיו. אני לא רוצה להרגיש שאני כאן למטה ו'הוא' שם למעלה. המרחק בין אדם לאלהים, הפער הבלתי ניתן לגישור הוא לא חויית היסוד הדתית שלי. להיפך, התחושה שהכל אלוהי הוא, שהאלוהות מתפשטת והולכת בכל מרחבי היקום וממלאת את העולם היא החויה שאותה ברצוני לחזק, כפי שרצו המיסטיקנים הקדומים, המקובלים, החסידים וכו'. טרמינולוגיה וסמנטיקה הינן קריטיות לדעתי בהטמעה של רעיונות. כל עוד נמשיך לדגול בשם אֲדֹנָי יישמר הפער בין האדם לאלוהות. צריך למצוא אלטרנטיבות לשוניות. קריאה בשמות אחרים. והם קיימים. חלקם קדומים, חלקם מחודשים. כבר הנביא הושע מתח ביקורת דומה על תפיסת אלוהים כ'בעל' ולא כ'בן זוג', כ'איש'. הוא שלל יחסי בעלות, אדנות. והציב תפיסת אלוהים על מצע של שיתוף ושויון. "וְהָיָה בַיּוֹם-הַהוּא נְאֻם-יְהוָה, תִּקְרְאִי אִישִׁי; וְלֹא-תִקְרְאִי-לִי עוֹד, בַּעְלִי...וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי, לְעוֹלָם; וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט, וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. כב וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי, בֶּאֱמוּנָה; וְיָדַעַתְּ, אֶת-יְהוָה". האבסורד היפה הוא שכתבי הקודש העבריים עצמם מעולם לא הדגישו את השם 'אדוני' כשם מובהק ושם המופיע באותיות אלו הוא די יוצא דופן. המסורת ההלכתית של חז"ל היא שדרשה להגות את השם הזה כשם אדנות דווקא מתוך אידאולוגיה של כבוד אלוהים, לא לחלל את שמו. אבל אין לכך כמעט סיוע מהמקורות עצמן שכך אכן רצו. אדרבה. הקריאה לאל בשמו האמיתי והמדוייק חשובה היא לכל פעילות דתית (אולי נוכיח זאת בטור עתידי). אין ספק שהשתלטות השם 'אדוני' על השפה הדתית והמודעות האלוהית הנולדת מתוכה היא פרי הרצון העמוק לשמר פער שבין האל והאדם, פער שגם אם נצדיק אותו בשם כבוד ואמונה בסופו של דבר משקף פחד, קטנות עצמית וחויית חיים מרוקנת מקדושה שזקוקה לאיזה אל מגבוה שיעניק לה תוכן ופשר. לא זוהי דרכה של כהונה קסומה. מה האלטרנטיבה? לא צריך ללכת רחוק. היא מצויה בגוונים רבים בתוך מקורות היהדות עצמן. לגבי השם אֲדֹנָי עצמו אני לפעמים אוהב לשחק איתו ולבטא אותו כ אַדָנָי (ד' בקמץ. לא בחולם) = האֲדָנִים שלי. כמו אַדְנֵי הַקֹּדֶשׁ, אדני המשכן. אלה היו הבסיסים למשכן. טבעות הכסף שעמדו בתחתית הקרשים (ראו ציור). 'אדני' הוא לא אדון, לא נמצא למעלה. הוא התשתית. הוא הבסיס. הוא הלמטה. תנסו להגות את השם הזה לפי ההצעה הזו. זה מעניין (ונשמע קצת כמו מבטא רוסי :-) ). אבל אני רוצה להתמקד בשתי אלטרנטיבות דומיננטיות במיוחד . בספר שמות ו' 3 מובאת ההצהרה הכוהנית: "וָאֵרָא אל אברהם, אל יצחק ואל יעקב באל שדי, ושמי יהוה לא נוֹדעתי להם". מ-חד ישנו השם אל שדי שהוא משקף תקופה ותודעה של האבות. ומאידך מופיע ומתגלה שם יהוה. שם חדש המאפיין את תקופת משה ומחליף את קודמו. שני השמות האלו מאוד מרכזיים בחשיבה הדתית שלי כיום. שם הוא לא רק מלמול חיצוני. השם מביע תודעה ותודעת האבות לפי הכהונה המקראית מימי משה היא תודעה אחת לעומת תודעת הכהונה בימי משה. הכוהנים בימי משה רצו לחולל מהפכה. להחליף את התפיסה הדתית שרווחה בתקופת האבות. במחקר קוראים לזה בדרך כלל 'המהפכה המונותיאיסטית'. אבל אני לא מעוניין לחפור עכשיו בשכבות ארכיאולוגיות. אני מעוניין להתמקד במהות. במשמעות האלוהית. נתמקד קודם בשם הראשון. השם 'אל' הוא אומנם רווח בימינו אבל לא כחלק מצמד המילים 'אל שדי'. אנחנו מכירים את השם שדי רק מהכיתוב על המזוזות היפות שמתפרש בדרך כלל כ'שומר דלתות ישראל'. עוד שעשוע מילים שמתחמק מלמצוא את המשמעות האמיתית של השם 'שדי'. השם "אל שדי" אכן מאפיין את תקופת האבות . הוא מייחד את ספר בראשית המופיע לאורכו 5 פעמים (בראשית י"ז 1, כ"ח 3, ל"ה 11, מ"ג 14, מ"ח 3;). בשאר ספרי התנ"ך כמעט ואין למוצאו. (בספר יחזקאל הוא נזכר פעם אחת (פרק י' 5)). הכינוי "שדי" ללא "אל" מופיע כמה פעמים, בעיקר בנבואה ובשירה המקראית, הנוטות לקצר את צורת השם. יש מפרשים את השם "שדי" מהשורש ש.ד.ד., ומשמעותו: תקיף וחזק, או בעל כוח. כיום נוטים החוקרים לגזור את השם "שדי" מהמילה האכדית "שַׁאדּוּ", שפירושה "הַר", כלומר: רם, אדון, צוּר; או תואר: הררי - אל ההרים. השם "שאדו" בא כמה פעמים ככינוי לאלילים אֶנְלִיל ואֲדָד, ונמצא בשמות עֶצם פרטיים באַכָּדִית, וכן בשמות קדוּמים בעברית, הכוללים מרכיב של שם האל: עמישדי, צורישדי וכד'. אבל הפירוש הכי מעניין וקרוב גם להקשר התוכן בפסוקים רואה את השם שדי מלשון שדיים ופריון. בכל הפסוקים לאורך ספר בראשית בו מופיע השם שדי יש התייחסות לברכה ושפע למשפחת אברהם. השם שדי המסומל בשדיים הנשיים שממנו העולם יונק וגודל מסמל את כח הנקביות האלוהי. אם ככה הרי שהשם 'אל' בצמד המילים מסמל את כח הזכריות האלוהית, האיילות, השלטון, העוצמה הגברית. לא מן הנמנע גם שאם האיבר שמסמל את הנשיות הוא שדיים הרי שהאיבר המסמל את הזכריות הוא 'כלי הזין'. תחשבו על זה: כשאומרים 'אל' בעצם מצביעים בעיקר לכיוון איבר המין של הזכר. יש לו , והוא גדול. תקיף. גבר גבר. כן כן, 'אל שדי' מבטא את המיזוג המושלם של אנרגיות הזכר והנקבה החוגגות בעולמנו והמעניקות לו חיים. הזיווג הקדוש והמבורך שגם הקבלה דיברה עליו במונחים שלה מתבטא בשם הקדוש הזה. והנה במקום להשתמש בו נוצרה מסורת דתית שמנטרלת את 'שדי', מדחיקה את הכח הנשי ומעלה על נס רק את 'אל'..וממילא מה שיוצא זה עולם עם גבריות יתר ובעל תפיסה אלוהית מרוחקת, שתלטנית. בואו נחזיר את 'שדי', את השפע, הפריון, החגיגה, השמחה. בואו נחזיר את הכלה אל החתן ונשיר את שיר השירים הקדוש המהולל. תודעת 'אל שדי'. תודעת כהונת האבות חוגגת את החיים, מקדשת אותם. ברוכה שדי. עבורי השם 'אל שדי' מבטא את המימד הפיזי ביותר, הריקוד של החיים הממשיים, הגשם, האדמה, העצים, השמיים. זהו אולי המימד 'הפגאני', המיני, העוצמתי של החיים. לעבוד עם השם הזה בשבילי זה לעבוד עם הרובדים המוחשיים של הקיום, עם 4 היסודות, האש האויר המים והאדמה שמויינו גם כן במסורות הרוחניות השונות לפי זכר ונקבה. מגע בעץ, קשר לאדמה, מגע אוהב. כל זה בא ומשתלשל מהשם הזה 'אל שדי' - אל ואלה. התעלסות של זכר ונקבה. סוד הכרובים המעורים זה בזה. זה כח האבות. זו הדרך ארץ שקדמה לתורה. זה הבסיס. החיבור אל הטבע. אל גלגל החיים.
מה חידשו כוהני משה בשם החדש יהוה? על כך ביום אחר.

מוקצה!!! (ולא מחמת מיאוס)....

אתמול. בשבת. הצלחתי סוף סוף לא להיכנס למחשב רוב הזמן. אני מודה שבצוהרי השבת השעמום תקף אותי ביתר שאת וגלשתי באינטרנט . אבל רק לשעה. אני שמח. מקווה שזה ימשיך ויתעצם. לא לראות טלויזיה בשבת. לא לגלוש באינטרנט. לא לפטפט בסלולרי. לא להתעסק עם כל המציאויות הוירטואליות הטכנולוגיות הללו ששואבות אותי. אותנו. לתוככי מציאות נטולת קדושה. לא, אני לא רואה את עצמי חוזר בתשובה במובן הרגיל. קשה לומר שכהונה קסומה עומדת בסטנדרטים אורתודוקסיים מקובלים. אבל יש הרבה חוכמה במסורת מקודשת. בריטואלים , בצורות ביטוי רוחניות. בדרך כלל אני לא מזדהה עם האיסורים הדתיים כמו שאני מתחבר יותר ל'מצוות העשה', לעשיה מקודשת חיובית. אבל כשמדובר ביום השבת אני יכול להבין את אי העשיה וגדולתה כמעצבת ראשית של היום. כל השבוע אנחנו רצים ועושים, ומנסים ומתאמצים לעשות. כל השבוע אנחנו נמדדים ב-מה עשית, כמה עשית, אולי תעשה יותר... בשבת כל המשחק הזה נעצר. עומד דום. עוברים למימד אחר. אי עשיה. להיות. לא לעשות. להנות מהפירות של עמל ימי החול. להגיד תודה על מה שיש. לא לחשוב על מה שאין. במסגרת המהות הזו של השבת אני כל כך מבין את רעיון 'המוקצה'. לרבים וטובים רעיון זה נשמע לפעמים מופרך וקיצוני. כאילו לא די באיסורי התורה עכשיו גם צריך לשמור מרחק? לא רק שאסור לדבר בפלאפון גם אסור לגעת בו?! לא רק שלא לגלוש במחשב גם לא להזיז אותו?? ואני כמי שאינו מחוייב להלכה. וכמי שמכיר בהפרזות הרווחות של איסורים מדברי חכמים. לגבי מוקצה אני רואה פה משהו אחר. רעיון יפהפה. מקבילה ושריד לאיסורי הטומאה והטהרה של הכהנים. כבר הזכרתי בעבר שעבורי כהן הוא זה שלומד איך לגעת. במציאות. בחיים. הכהן מתפקד במשכן כמי שנוגע ופועל. טומאה וטהרה הם גם מושגים קדומים שפעלו בצורה ממשית כדי להסדיר אופנים של מגע. בזה אסור לנגוע. בזה כן מותר. בזה אם נגעת מחוייב הינך טבילה. וכו'. יש רגישויות של מגע. יש דרגות. רבדים רבדים. בחיינו היומיומיים התרגלנו לגעת בכל דבר. כל דבר ישמש אותנו. ננצל אותו עד תום. ניגע. נזיז. נשנה. נזרוק. זה קשור לכל תחומי החיים: למגע המיני, לאכילה חפוזה, לסגנון עבודה. לעצם התנהלות החיים שלנו. ריצה ממגע למגע. הטירוף וההרגל של המגע מעמעם את סף הרגישות התחושתית שלנו כבני אדם חווים. השבת היא זו שמכניסה אותנו למימד מרפא. שונה. מימד שבו אנחנו לא עושים שימוש במציאות. 'המוקצה' מעצים ומתמקד בחויית המגע. אתה לא רק שלא משתמש. אתה גם לא נוגע. כדי ללמוד איך לגעת. שוב מחדש. בשבת הזו ניגשתי וקרבתי אל המחשב אך לא נגעתי בו. הרגשתי שהיד נעצרת. נחסמת. וחוזרת אחורה. הרגשתי איך עוטפת אוירה ממשית אחרת את המחשב. זה לא הזמן. יש מספיק ימים אחרים לגעת. אני רואה את מכשיר הנייד שוכב לו בהטענה. סגור. מכובה. סוף סוף הוא אינו בשימוש. לא רק איכות לסביבה. גם אויר לנשמה. שקט. גם אי אפשר לנגוע. אין רצון לנגוע. והכסף גם הוא מנודה ומורחק. מוחבא לו שם לצד המדף. אל תתקרב אלי, הכסף זועק, אל תחשוב עלי. באמת יש דברים חשובים בהרבה. אז אני מתרגל את ההתנסות הזו השבתית, את חויית המוקצה, זוהי חויה מעשירה. אולי לא תמיד אפשרית. אך בהחלט חיונית.

קסם אמיתי

זה זמן אני מגלה עניין רב בפאגניות, במיוחד בגירסתה המודרנית. תפיסת עולם שמקדשת את הטבע, שרואה את האלוהות כמזוהה עם העולם, שמכירה בכוח המאגיה וניצול הכוחות המצויים במציאות הטבעית כדי לממש יכולות אנושיות ורוחניות. אני אישית פחות מתחבר למאגיה של לחשים או כזו שמבוססת על איסוף זנבות של לטאות... ויותר מזדהה עם עבודה מאגית טבעית פסיכולוגית של שימוש סימבולי ביסודות פיזיים בתור עבודה רוחנית. הרבה זמן אני מצר על כך שהאלהת הטבע והשימוש במאגיה אינם נחלת היהדות, לפחות בפרשנות המרכזית שלה. זוהי אולי גם המוטיבציה העיקרית שלי לתת להם לגיטימציה יהודית כחלק מעולם כהונה אלטרנטיבי. אבל אינני יכול שלא להודות למסורות המרכזיות של היהדות שתמיד מחזירות אותי לפרופורציה מתאימה ומזכירות לי את הבעייתיות שיש במאגיה או בהאלהת הטבע. סיפורו של בלעם בן בעור , הנקרא בשבת זו, הוא אולי המניפסט האנטי-מאגי החריף ביותר שמובא בתורה. בלעם הוא הקוסם האולטימטיבי, השולט בכל רזי הבריאה, היודע להשתמש בכוחות המציאות בצורה מקסימלית , המומחה הבכיר של עולם הנחשים והקסמים. ככזה הוא משמש כנציג מטעם בלק המואבי לקלל את ישראל ולהכניעם. לאורך כל הסיפור אני מזהה רעיון מרכזי אחד: בלעם לא יכול לעשות מה שהוא רוצה. ההוראות שהוא קורא מתוך ספר הקסמים אין להן כמעט שום ערך אם יהוה לא ירצה שיצליחו. בלעם עובר סידרת חינוך. הוא מנסה להשתמש בכל הטכניקות שלמד שאמורות להשפיע. הוא בא מכיוון כזה. מכיוון אחר. מנסה את השיקוי ההוא וההוא. אבל שום קללה לא מצליחה. להיפך דווקא ברכה יוצאת מפיו. בלעם וכל הכוחות שמגוייסים לעזרתו הינם בשליטתו של יהוה. הפארודיה הגדולה מהכל מוצגת באמצעות האתון. אפילו חמור יכול לראות את אלוהים ויכול לדבר אם רק יהוה ירצה בכך בה בשעה שגיבור הקסמים כלל לא רואה דבר. האדם המאגי בטוח שחוקי היקום נהירים לו ושרק אם יפעל לפיהם אז ישתנה דבר. למאגיה פנים וצורות רבות. היא יכולה להתבטא בצורה הפופולרית של כשפים וקמעות, היא מגולמת גם בציות לחוקים של סידור המיטה של הפנג שווי ותורות מזרחיות נפוצות אחרות והיא אפילו מתבטאת בהערצה עיוורת לחוקים מדעיים. גם מדע או טכנולוגיה הינם מאגיה כאשר הם נתפסים כדרך בלעדית לשליטה על המציאות וניצול שלה. בבסיס כל התאוריות האלה עומדת הערצה לחוקיות. 'כימות' של העולם וקיטלוג טכני של תופעות וכוחות הפועלים בו. פרשת בלק לועגת לתפיסה הזו. היא אנטי-מאגית. היא נגד העמדת החוקיות המובנת מאליה כבסיס רוחני. היא מזהה בכך תפיסה אגואיסטית, דטרמיניסטית וחסרת ערך רוחני אמיתי. מה האלטרנטיבה למאגיה אם כן? הנביא מיכה מציג אותה במילים מקסימות:

(פרק ה':)... יא וְהִכְרַתִּי כְשָׁפִים, מִיָּדֶךָ; וּמְעוֹנְנִים, לֹא יִהְיוּ-לָךְ. יב וְהִכְרַתִּי פְסִילֶיךָ וּמַצֵּבוֹתֶיךָ, מִקִּרְבֶּךָ; וְלֹא-תִשְׁתַּחֲוֶה עוֹד, לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ... (פרק ו':) ה עַמִּי, זְכָר-נָא מַה-יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב, וּמֶה-עָנָה אֹתוֹ, בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר--מִן-הַשִּׁטִּים, עַד-הַגִּלְגָּל, לְמַעַן, דַּעַת צִדְקוֹת יְהוָה. ו בַּמָּה אֲקַדֵּם יְהוָה, אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם; הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת, בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה. ז הֲיִרְצֶה יְהוָה בְּאַלְפֵי אֵילִים, בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי-שָׁמֶן; הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי, פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי. ח הִגִּיד לְךָ אָדָם, מַה-טּוֹב; וּמָה-יְהוָה דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם-עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת, עִם-אֱלֹהֶיךָ.

לא קורבנות , לא טכניקות פולחניות. לא פעולות מדעיות או כמו-מדעיות. רק משפט, חסד וצניעות. כל כך פשוט, כל כך אנושי. אגב, סוף פרשת בלק מעידה למעשה כי בלעם הבין את הפואנטה. מה שיפיל את ישראל זה לא קסם כזה או אחר, זה לא נחשים. זה פשוט עבירה על חוק מוסרי פשוט. זנות עם בנות מואב נשמע מעולה. ואכן היא זו שגרמה למגפה גדולה. הכח האמיתי נמצא במוסר. ביחסי אנוש תקינים. קודם כל.

אני מעריץ ומוקסם עד היום מהעוצמה הנבואית, מהבשורה האנושית שלה. אני גם מכיר בבעיות הנלוות לה ואינני מזדהה עם השלילה הגורפת שלה את המאגיה והפולחן. אני אפילו חושב שהיא אחראית , בהפוך על הפוך, לאגואיזם ולהתרוקנות רוחנית שמלווה את המונותאיזם מתוך ההתרחקות מקדושת הטבע ועוצמותיו. אבל כרגע אני מבקש לעמוד על תרומתה באיזון שלנו ככוהנים, כמי שכן מכירים בערך העבודה עם הטבע, עם הממשות המקודשת. תמיד לזכור מה באמת חשוב. תמיד להעמיד טפל מול עיקר. אהבת חסד והצנע לכת. זוהי מאגיה רצינית. זהו קסם אמיתי.

"מילואים" או "הבלון של הכהן"

מחשבות. המון מחשבות מטרידות אותי לאחרונה. בעיקר לגבי העתיד המקצועי. חבל שאין מישרות כהונה בהיי-טק :-) שוב ושוב אני מגלה כמה אנרגיה טמונה במחשבות. אנחנו נוטים לזלזל הרבה במחשבות. בסך הכל מחשבה, רעיון. רק כשמשהו מתרחש בפועל אז כביכול משהו קורה. אבל מחשבה היא אולי צורת האנרגיה החזקה ביותר. יותר מדיבור יותר ממעשה. היא השורש לכל, היא האנרגיה שמפעמת בנו ללא הפסקה. היא שואבת ממך כוחות, היא יכולה להתיש אותך ולרוקן אותך מבפנים והיא יכולה כמובן לעודד , להרים, להעצים. אני נזכר בספר הראשון מז'אנר הניו-אייג' שקראתי עוד בהיותי בישיבה: 'הנבואה השמיימית' של ג'יימס רדפילד. ספר מפורסם וכתוב בצורה מותחת כדי לבסס תובנות רוחניות שפועלות ביקום. מבחינתי כצעיר דתי זו היתה תגלית של ממש. הצעה רוחנית אלטרנטיבית לתפיסה של אלוהים, של משמעות דתית. ואני מסכים עם מה שנאמר בו באופן כללי. החיים הם מערכה של חילופי אנרגיות. עסקאות של קח ותן מבחינה אנרגטית. זה קורה גם ברמה פיזית: אנחנו מאבדים אנרגיה בפעילות אם בעבודה ואם בכל דבר שנעשה ואנחנו מספקים לנו אנרגיה דרך אכילה שינה וכו', אבל גם ברמה הרוחנית והרגשית אנחנו בשדות חיפוש של אנרגיה והבעיה היא שאנחנו מרגישים לפעמים צורך להשיג אנרגיה על חשבון מישהו אחר. מישהו שהעליב אותי בעצם גונב ממני כוח ולוקח אותו לעצמו. הוא נהנה מזה. מרגיש עוצמה. ואני מושפל. אם אנקום בו אנסה לפצות על כך כדי להחזיר את העוצמה ליידי ולהפחית את האנרגיה ממנו. זוהי צורת חילופי אנרגיות לא מתקדמת והרסנית. חילופי אנרגיה טובים ומושלמים נעשים ע"י נתינה מאהבה וקבלה מרצון. יש מספיק עוצמה לכולם. לא צריך לרמוס מישהו כדי לקבל אותה. ההבנה שאת האנרגיה העמוקה אנחנו קולטים מהיקום ולא ממישהו ספציפי , שהוא לפעמים צינור של היקום לכך, היא תובנה מנחמת ומעצימה. למעשה ניתן לומר שמהותו של האלוהים היא בדיוק התכונה שלו כמי שלא חסר ממנו אף פעם אנרגיה. תמיד הוא מלא. אין בו התרוקנות כלל. בחשיבה הפילוסופית-רציונלית הרי שהוא 'עילה' ולא 'עלול', הוא בורא ולא נברא, הוא משפיע ונותן ולא מקבל כלל. בגלל שהוא מושלם. בזה הוא אלוהים. בחשיבה הקבלית-פגאנית, איתה אני יותר מזדהה, יש אומנם גם באלוהים תהליך של קבלה ולא רק נתינה, התפתחות והשתכללות ולא סטטיות מושלמת. האלוהים נזקק גם לנו. אך נצרכות זו לא באה ממקום של פחיתות שלילית אלא כביטוי לשלמות המושגת מתוך תהליך של השתלמות, מעין תזה שבזכות האנטיתזה מביאה לסינתזה גבוהה עוד יותר. כשרואים חוסר וריקון ממבט של התפתחות הרי שגם לחוסר יש תפקיד ומשמעות בתהליך ההתמלאות עצמו. אני חוזר למחשבות. המחשבות הן אולי גנבי האנרגיות הגדולים ביותר. לא מדובר במישהו אחר, באיזה מציק מבחוץ. מדובר בתודעה שלנו, שלי עצמי. אני זה שמתיש את עצמי. איך אני מחזיר לעצמי את הכוח, את האנרגיה הגזולה? מהבודהיזם למדתי את אופן השקטת המחשבות, פשוט להתבונן בהם ולא להיות מזוהים עימם. אבל לא תמיד זה מצליח. לאדם כל כך אנאליטי וחושב כמוני אני מוצא יותר כח בקבלת העוצמה מהטבע. משכיבה על הדשא, מנשימה עמוקה, התבוננות בים, מגע בעץ. כל אלה מכניסים בי אנרגיה וממלאים אותי ונותנים למחשבות הטורדות קצת פרופורציה. אתמול הבנתי שההתמלאות באנרגיה היא משהו מאוד מהותי לכהונה. השורש מ.ל.א חוזר ונשנה בהקשר לעבודת הכהונה. כבוד יהוה היה 'מלא את המשכן' (שמות מ), עד כדי כך שמשה לא יכול היה להיכנס פנימה. כל העוסקים במלאכת המשכן 'התמלאו' חוכמת לב לעשות כל מלאכה. והכוהנים עצמם שנמשחו לעבודת האלוהים "מילאו את ידם לכהן". מילואים זה לא רק הצו שקיבלתי מהצבא , זה לא רק השירות. זה המלאות, ההתמלאות מהכח האלוהי. האדם הכהן הוא זה שניפח את עצמו כמו בלון הליום בכח האלוהי, באנרגיה של היקום...ומתוך כך הוא מתרומם ומתעלה מעלה מעלה, הוא זה שמקבל את האנרגיות המעצימות של חייו מהמלאות האלוהית, מההויה, מהחיים והוא יודע איך להתמיר אנרגיה זו ולא לאבד אותה או ליפול למלכודות ונסיונות שאנחנו מתנסים בהם בחיי היום יום. כהן הוא זה שמשתדל לזכור שהכח נמצא בהויה המלאה המושלמת והמשתלמת ושהוא מחובר עימה מתכוונן כלפיה ומזוהה עימה, לכן שום דבר לא יפיל אותו. הוא הכהן מחובר אל המאגר הבלתי נדלה של אנרגיות. הוא מלא. הוא כל הזמן מתמלא.

המקדש הבין גלקטי??

מפעם לפעם אני מוצא את עצמי נמשך לקרוא כתבות וספרים על ישויות אור , חייזרים, וכל מיני טכנולוגיות-על שמורים רוחניים ואנשים רבים אחרים מספרים אודותם. הנה למשל אני נתקל באתר באינטרנט שהד"ר העומדת בראשו מבטיחה לי כי באמצעות 'ספר הידע' הנלמד בקבוצות 18 ובתוכנית הפרחים או המועצות אזכה לשמש כמורה סולארי, אוכל למשוך אנרגיות ממימד 8 ואפילו 9 ולטיהור מואץ תוך שנתיים בלבד! אני קורא על חוצנים שמבקרים אותנו , אפילו היום היו כמה באנגליה לפי כתבה בעיתון. ורק אני, לא רואה אותם. איזו אכזבה. אני לא יודע למה תמיד אני מוצא את עצמי חש באי נוחות מול המסרים המתוקשרים המציפים אותנו. האם זה הציניות המכרסמת בי? האם הביקורתיות המתמדת והספקנות האקדמית שמוטמעת בי? האם הסלידה משימוש במונחים כמו-מדעיים-טכנולוגיים-אבולוציוניים כדי ליצור הילה בין גלקטית ועל-יקומית למסרים פשוטים? ואולי זו בכלל הקנאה, העובדה שאני פשוט רציונלי מידי ובעוונותיי אני לא זוכה להכיר את המימדים הגבוהים יותר? למזלי הספקנות שלי מאפשרת להשאיר גם את התשובה עצמה בספק. אבל דבר אחד די ודאי. השפה החייזרית, חוצנית, בין גלקטית היא לא חידוש מודרני. היום למשל מצאתי את אותה שפה, אם כי במינוחים אחרים, גם בספרות המיסטית היהודית מלפני למעלה מאלף חמש מאות שנה. רכשתי בחנות הספרים את "תורת הסוד הקדומה", ספר מתוך סידרת 'עם הספר' בהוצאת ידיעות אחרונות שנועד כמו הספרים האחרים בסדרה להגיש מבחר יצירות מופת בתרבות ישראל ללא פירושים וללא תוספות. מומלץ. במסגרת ספר זה מופיעות 3 יצירות מרכזיות (היכלות רבתי, ספר יצירה, ספר הבהיר) בתרבות המיסטית היהודית הקדומה שנכתבה בתקופת חז"ל (חבל שלא נכנסו לספר 'שיעור קומה' ו'ספר חנוך'). חלק מהקטעים אף נכתבו עוד בשלהי תקופת הבית השני. תרבות זו שימשה מקור והשראה לכל מה שקרוי היום 'קבלה' שהיא ספרות מיסטית מאוחרת יחסית. היצירה הראשונה בספר היא 'היכלות רבתי' שהוא הספר הבולט מתוך קבוצת כתבים המכונה 'ספרות ההיכלות' והוא מהקדומים שבהם. הספר מורכב מאוסף מאמרים קצרים המיוחסים לישמעאל בן אלישע הכהן הגדול ועיקר עיסוקו הוא ההדרכה המפורטת לגבי הדרכים הנכונות להגיע להיכל השמיימי העליון שם פוגשים את אלהים. הספר הזה מרתק ומלא בדמיון. מומלץ לקרוא אותו מייד לאחר קריאת מורה נבוכים לרמב"ם :-) אין ספק שרציונליסט כמוהו היה נבוך מספרות מעין זו. אני קורא בספר על סוגי המלאכים הרבים השונים: דומיאל, גבריאל, קפציאל, טארם ובר מנוגנה ובעשפטש יהוה אלוהי ישראל, טוטרוסאי, סגריאל, זהביאל, סדהואל ועוד ועוד. הרשימה ארוכה. חלק רב ממלאכים אלה משמשים כשומרי ההיכלות. מסתבר שיש היכל לא רק במקדש עלי אדמות. גם היכל למעלה. ברקיע. ולא אחד. אלא שבעה. על השמיני לא נתעכב. זה בכלל מימד אחר. והשומרים כמובן לא נותנים להיכנס פנימה. צריך קוד סודי. הספר מכנה אותם 'חותמות'. צריך כנראה אישור, חתימה ידועה שתוכיח שאתה יודע את סוד הכניסה. מי שמצליח לעלות מהיכל להיכל מוכתר כמי ש'יורד במרכבה', המרכבה האלוהית.

"וכיוון שהיה אדם מבקש לירד במרכבה היה ענפיאל פותח לו דלתות פתח היכל השביעי, והיה אותו אדם נכנס ועומד על מפתן פתח היכל השביעי, וחיות הקודש נושאות בו חמש מאות ושתים עשרה עיניים, וכל עין ועין אחת מעיני חיות הקודש פקועה בשיעור ככרה גדולה של מבינים, ומראה עינים כברקים ירוצצו, חוץ מעיני כרוב הגבורה ואופני שכינה, שהם דומות ללפידי אור ושלוש להבות גחלי רתמים. והיה אותו אדם זיע ומזעזע ומרתיע ומתבהל ונבהל ומתעלף ונופל לאחריו..." (פרק כ"ט).

ואם אכן הצלחת במשימות הכניסה מהיכל אחד לחבירו (שזה לא פשוט בכלל. יש סכנות ומראות נוראים שרק מתעצמים) תוכל כמעט ולראות את פני אלוהים. אויי שם זה בכלל נורא. כדי לא להרוס את המתח אני ממליץ שתקראו בעצמכם. אגב, הסיפור התלמודי המפורסם על ארבעה שנכנסו לפרדס (במסכת חגיגה) הינו חלק ממקבץ המסורות המיסטיות אודות היורדים במרכבה והוא מעיד שמיסטיקה היתה חלק בלתי נפרד מתרבות חז"ל ולא נטע זר בעולמם. ורק חשוב לציין שמתוך הארבעה רק אחד יצא בשלום מן המסע המיסטי-אסטרלי הזה. רבי עקיבא. לגבי השלושה האחרים: אחד מת. אחד התפקר. אחד השתגע. אז שיקול שלכם אם לקחת תרמיל ולצאת למסע. בסופו של עניין מה אנחנו מוצאים בסיפור העתיק הזה מלפני מאות שנים? היכלות, רקיעים, מלאכים, חותמות, סכנות, ברקים ורעמים. זה כמובן לא המצאה יהודית. מושגים אלו רווחו ואף יותר בתרבות הפרסית, הלניסטית, מצרית ועוד אחרות. אלה המשיכו לתסוס באמונות העממיות בימי הביניים. האם זה שונה כל כך מחייזרים, סיסמאות כניסה, חניכות ומימדים בין גלקטיים? אני מזהה פה בעיקר דמיון. תרתי משמע. כיום פשוט הטרמינולוגיה הינה עדכנית יותר ומושפעת ממושגי המדע והטכנולוגיה. אותה גברת בשינוי אדרת. אין ספק שיותר סקסי לפגוש יצור עם חליפה מתכתית וחיישני סריקה אלקטרומגנטיים מאשר איזה שד קלאסי שלא שמע על האופנות החדשות. אז מה זה אומר עבורי? אני חוזר לחוסר הנוחות שלי. יותר נכון: אמביוולנטיות. מצד אחד משיכה גדולה לעולם של קסם, דמיון מעולה, רוחניות סוחפת ודרמות מתח בלתי פוסקות המונעות מהרצון לגלות תשובות אלטרנטיביות למשמעות הקיום. מצד שני, ספקנות, חשש לאיבוד הקשר למציאות. הזיה. בנתיים אני מעדיף כדרך להתפתחות את ההתמקדות במימד הארצי. את החיבור בין חומר לרוח כאן ועכשיו. אפשר בהחלט לשלב דמיון אבל כזה שמוכוון לחיים פה. ולא כזה שגורם לי לרחף שם למעלה. גם ככה אני אוהב לשוטט בעליונים. אז לפני שניכנס לדיון אם אלוהים הוא בכלל חייזר ואתפתה לרשום רשימות על הבין-גלקטיות של הכרובים בקודש הקודשים ולהפוך את ישמעאל בן אלישע הכהן הגדול למורה הסולארי שלי אני ברשותכם אחזור לעבודתי. כן זו השגרתית, היומיומית. נטולת חוצנים שיורדים על ענן. פשוט לפגוש אנשים. פשוט לנשום נכון. להסתכל על מה שכאן ועכשיו. לכאורה פשוט. אבל לא פשוט בכלל. אחרי היום המעייף אצנח למיטה. אולי בלי להתכוון אשא עיניי למרום. מתוך תקווה לגלות איזה נצנוץ צבעוני לא מזוהה ששט בשמיים. איזה סימן למימד יקומי לא ברור...אנסה למצוא. אנסה. מקסימום חמש דקות. ואז אירדם...

מוות, בתולין ומהות החיים

ויקרא פרק כא
א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן; וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, לְנֶפֶשׁ לֹא-יִטַּמָּא בְּעַמָּיו. ב כִּי, אִם-לִשְׁאֵרוֹ, הַקָּרֹב, אֵלָיו: לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו, וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו...י וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו אֲשֶׁר-יוּצַק עַל-רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וּמִלֵּא אֶת-יָדוֹ, לִלְבֹּשׁ, אֶת-הַבְּגָדִים--אֶת-רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע, וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם. יא וְעַל כָּל-נַפְשֹׁת מֵת, לֹא יָבֹא: לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ, לֹא יִטַּמָּא. יב וּמִן-הַמִּקְדָּשׁ, לֹא יֵצֵא, וְלֹא יְחַלֵּל, אֵת מִקְדַּשׁ אֱלֹהָיו: כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹהָיו, עָלָיו--אֲנִי יְהוָה. יג וְהוּא, אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח. יד אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וַחֲלָלָה זֹנָה, אֶת-אֵלֶּה לֹא יִקָּח: כִּי אִם-בְּתוּלָה מֵעַמָּיו, יִקַּח אִשָּׁה. טו וְלֹא-יְחַלֵּל זַרְעוֹ, בְּעַמָּיו: כִּי אֲנִי יְהוָה, מְקַדְּשׁוֹ.

היום הייתי בבית קברות. הלוויה. אח של סבא שלי נטמן בתוך האדמה. כי ממנה באת ואליה תשוב. נשוב. כמו תמיד זה מאוד עצוב. מעלה זכרונות. מעלה הרהורים על גלגל החיים בכלל. זהו טבע המציאות. חיים. מתים. ושוב נולדים. ושוב מתים. הכהן במקרא מוזהר שלא להיטמא למת. זהו עוון. לכהן רגיל מותר להיטמא רק לקרובים אליו ביותר: הורים, ילדים, אחים. הכהן הגדול אסור לגמרי בהיטמאות למת. אסור לו להתקרב בכלל לבית קברות. גם לא כשמדובר באבא ואמא! לפעמים אני חושב איך איך זה יתכן?? הראי"ה קוק בסיפרו "אורות הקדש" (ב, שפ-שפו) מספק הסבר מעניין בהתייחסו למהות המוות: "המוות הוא חזיון שווא, טומאתו היא שקרו, מה שבני אדם קוראים מוות הוא רק תגבורת החיים ותעצומתם. ומתוך השקיעה התהומית בקטנות, אשר יצר לב האדם השקיע אותו בה, הרי הוא מצייר את תגבורת החיים הזו בצורה מדאיבה וחשוכה שהוא קורא מוות. מתעלים הם הכהנים בקדושתם ממחשבה שקרית זו, שאי אפשר להמלט ממנה כל זמן שהממשל הכזבי כל כך שולט בעולם, כי אם בהעברת העיניים מהמחזה המביא את רשמי ההטעאה האלו אל הנפש, "על כל נפשות מת לא יבוא" ו"לנפש לא יטמא בעמיו". המות בא בעקב החטא. לולא החטא הקדמון, לולא הלך האדם אחרי תאוותיו הבהמיות, היתה התחושה הרוחנית מופיעה עליו ברוב אורה. אולם אין אנו מתחילים את התודעה האנושית מהגשמתו הגלויה של האדם, שבאה אחרי נפילה עמוקה. יסוד המציאות מתחיל באדם ובהוויתו העליונה, בהיותו מואר הארה רוחנית לפי יסוד עצם נשמתו...לולא נפל האדם ברשת השכחה, ושאיפתו אל הגדולה העליונה, שהיא העבודה הא-להית, עבודת גן העדן לעבדה ולשמרה לא חדלה...אז החיים בעצמם אינם צריכים להיפסק. המות מום הוא ביצירה, ישראל נועד להעבירו, חרפת עם הוא לנו, וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ, כי ה' דיבר...".

הכהנים מורחקים איפוא ממציאות של מוות. הם מסמלים את מקור החיים, באמצעות הקירבה אל יהוה שהוא חי העולמים. הם מראים שהמוות אינו אלא תוצאה של ממשל כוזב בעולם. ושמוות אינו שייך בממלכת אלוהים. מוות הוא פגם. הוא טומאה. הוא בא עקב חטא. אוסיף ואומר שההיפוך של מציאות זו הוא החיים במלואם, שפע חיים , זרם דם חדש וטרי המסומל בבתולין של אשה. לכהן גדול אסור ללכת להלוייה של אבא ומצד שני הוא מחוייב להתחתן רק עם בתולה, טריה, רעננה, אשה חדשה היישר מהניילון. חיים חדשים יד ראשונה. תגבורת החיים לעומת היעלמות המוות. אבל אני לא חושב שאני מסכים עם התפיסה הזו. מוות הוא לא נעים. הוא כואב עד דמעות. הוא גם מפחיד. פחד מוות. ובתרבות היופי שלנו הוא גם נראה מכוער. גופה ללא מייקאפ. אבל הוא חלק ממשמעות החיים. שני צדדים למטבע. רקבון שמביא להתחדשות וחוזר חלילה. האדם כמו זרע שמתעפש מתקלקל מת ונוצר מחדש. האדם כמו עונות השנה צומח נובל מת ומתעורר מחדש. אין כאן לא גורם של חטא. פגם. קלקול. אין פה ממשל כוזב. יש פה מוות. כליון. והוא חלק מהגדרת החיים עצמם.

מוֹת הוא אל המוות והשאול במיתולוגיה הכנענית. הוא בנו של אל ראש האלים, אחיהם של בעל, ים וענת. בשירה האוגריתית, בעלילות בעל וענת, מות מתואר כאחד האלים העוצמתיים ביותר שמשתווה בכוחו לבעל האדיר. הוא בעל פה קוסמולוגי אדיר ממדים, שיכול לבלוע כל מי שעומד בדרכו. ופעולת הבליעה מעלימה את מי שנבלע, ומעבירה אותו לממלכת המתים, אבל לא מכלה את קיומו. הוא מתואר כמי שגרונו משתוקקת לנפשות של בני אדם, והוא לא יכול לבוא על סיפוקו ולהשביע את רעבונו הזה. יש לו תאווה אינסופית לבלוע וכל מי שמתקרב אליו עלול להבלע. כאשר בעל שולח את שליחו למות, בעל מזהיר אותו שלא יתקרב יתר על המידה משום שמות עלול לבלוע אותו. כאשר מות מאיים על בעל שיבלע אותו, בעל מפחד ונכנע ללא קרב. כאשר מות פוגש את ענת הוא מתרברב בפניה שבלע את בעל אחיה כמו גדי. אך ענת אלת המלחמה, היא בין האלים היחידים המסוגלים לעמוד כנגד מות, והיא מצליחה להביסו וזורעת את בשרו בשדות למאכל לציפורים, ומחייה את בעל. מוות הוא כוח עוצמתי. כח המתגלה בחיים כחלק מהם, ממהותם. ההתעלמות מן הכח הזה ע"י הדחקה, הכחשה, כאילו ממלכת האלהים יש בה רק חיים ללא מוות היא עצמה אשליה. הכהנים כל הזמן חווים את האימה של המוות המצילה עליהם תמיד.חז"ל מרבים לדרוש כיצד ניצלים בני שבט לוי במיוחד הקהתים שנשאו את כלי הקודש וארון הברית ממוות המכלה בהם. בני אהרון עלו באש בתוך המשכן. ואהרון עמד דום. הסירוס הזה של הרגש האישי, של הרצון להתקרב, לגעת באמא, בבן שנהרג, הוא דיכוי, הוא התאבדות רגשית לדעת. הוא לא מקרב אל אלהים. הוא רק מרחיק. אלהים נמצא בכל. בחיים ובמוות. כהונה אמיתית בעיניי מוכרחה להכיל בקירבה את מימד המוות כחלק אינטגרלי מראיית החיים שלה. אחרת היא כהונת מוות הנתלית באיצטלה של חיי נצח. לפני שאנחנו מנסים לכלות את המוות ננסה להבין אותו ולהכיל אותו. אפילו ללמוד ממנו. מעוצמתו.

נחמה מסויימת אני מוצא בדברי חז"ל: "מה תלמוד לומר 'לאביו ולאמו לא יטמא'? לאביו ולאמו אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה" (מדרש ספרי, קו). מת מצוה הוא אותו אדם המוטל בדרכים באין דורש. מישהו צריך לטפל בו . להביאו למנוחת עולמים. גם הכהן הגדול מחוייב בכך. כן. זה לא כתוב בפסוק אבל חכמינו הבינו שיש גבול להתכחשות למוות. לעצימת העיניים מולו. יש אדם שקורא אליך. טפל בו. באהבה. זוהי כהונה ראויה. זוהי כהונה שמסתכלת למציאות החיים, מכירה בסופיותם של הרגעים הזמניים ובהתחדשותם המתמדת. כולם הם מתי מצווה. כולם זקוקים למגע אוהב. ואפרופו מוות. היום נכחתי לדאבוני במה שנקרא בית דין רבני. באתי למחות על השפלת אשה, על מציצנות לתוך קשר, על הטעיה וסדרי דין קלוקלים. אם יש מקום שמשקף אטימות. עצימת עיניים. מוות רגשי. את זה מצאתי שם. חבל. ביום שבו אמצא שם חיים שופעים המסומלים בבתולין, אולי אמצא סיבה להיות שם. נשימה עמוקה. צריך מעט להירגע. אנחנו ראויים ליהדות אחרת. כהונה קסומה. הללויה...

לחם הפנים

השבת בפתח. שבת המלכה. עוד מחזור שבועי מסתיים לו ונפתח אל מדרגה חדשה. השבת. בחויה שלי השבת תמיד נתפסה כמיוחדת. במרידה החילונית שלי בראשיתה ניסיתי להתעלם ממנה בכוח. אבל היא השבת היתה חזקה ממני. הנוכחות שלה מורגשת בצורה כל כך חזקה, ממש אפשר לגעת בה. השבת והמקדש הם לכאורה שתי מהויות שונות ושני עניינים אבל אנחנו מוצאים קישור בלתי נפרד בינהם. "את שבתותי תשמורו ואת מקדשי תיראו" (שמות לא, יג) נאמר. חז"ל למדו את הלכות השבת , 39 המלאכות האסורות מהמלאכות שנעשו בתוך המקדש. השבת היא למעשה המקדש שבזמן. הרחיב על זה אברהם יהושע השל בסיפרו על השבת. מדובר באותה אנרגיה למעשה. זמן ומקום שבהם המציאות המעשית מקודשת. אתה חווה את האכילה, השינה, הנשימה, יחסי המין - הכל באוירה מקודשת , חיבור חומר ורוח, לא קדושה של פרישה מהעולם (בניגוד לכתות בית שני שרווחו אצלם הרבה פירושים סגפניים לשבת. בספר היובלים למשל נאסר על יחסי מין ואפילו עשיית צרכים).

אז היום לכבוד השבת אני אופה את "לחם הפנים". אני משתדל שזה יקרה כל שבת. בחודש האחרון קצת הזנחתי. לחם הפנים זהו הלחם הנאפה משבת לשבת במשכן יהוה. "ונתת על השולחן לחם פנים לפני תמיד" (שמות כה, ל). 12 לחמים היו אופים הכוהנים, מניחים על שולחן העץ מצופה הזהב. בתמונה תוכלו לראות קטע מפסיפס עתיק בבית הכנסת בציפורי. רואים שולחן ועליו 12 לחמים. המעגליות של השולחן מעניינת במיוחד לאור המצוה המקראית כי השולחן יהיה מלבני דווקא. טוב, כנראה שהיו כבר אז רפורמים... :-). הלחמים היו שוכבים כל השבוע על השולחן עד להחלפתם בלחמים חדשים ביום השבת (ראו תמונה למטה). אז אכלו הכוהנים את הלחמים הישנים (שעבר עליהם שבוע ימים ועדיין היו טריים!). אכילה זו של לחם הפנים היתה אחת ממתנות הכהונה. אכן מתנה ראויה! במנהגי הקבלה מכינים ממש שתים עשרה חלות, 6 זוגות כפולים, זכר ללחם הפנים, ומסדרים אותם בסידור מיוחד: ארבעת הזוגות האמצעים הם כנגד שם הויה, שני העליונים נגד אות יו"ד ואות וא"ו, שהן אותיות זכריות ושני הזוגות התחתונים נגד שתי ה"א בשם יהוה שהן אותיות נקביות. מה שיפה וחשוב בקבלה זה ההכרה באנרגיות הזכריות והנקביות של האלוהות. אבל צירופי האותיות והמשחקים עם האותיות מטישים אותי ומנתקים אותי מהמציאות הפשוטה. הכוונות שלי הרבה יותר פשוטות. את הכח הנשי והגברי אני מעדיף לראות בסמלים הפאגניים המוחשיים. גם אני אופה ואוכל את לחם הפנים שלי. זוג חלות אחד. מספיק בשבילי ובשביל בת הזוג. מתכון פשוט של חלה רגילה או מתוקה. מוריד מהאינטרנט. לפעמים מתכון מהעיתון. כרגע הבצק בהטפחה. מקווה ששלחתי לבצק אנרגיות חיוביות כדי שיהיה לחם מקודש כמו שצריך. הכהן צריך לדעת ללמוד לבשל, ולבשל באהבה, בכוונה. גם בישול וגם אכילה הם מדיטציה. בגלל זה קוראים לו לחם פנים. אני משתדל לתת לו פנים, לתת לו את הפנים שלי, את תשומת הלב, את הכוונה המיוחדת, וגם לגלות את הפנים שלו, לעצב אותו. לפעמים אני מרגיש שאני לש את בשרו של האל, לפעמים זו אלה, ביחד עם הקידוש על היין בלילה המסמל את כוח החיים, הדם, השפיעה הנוכחת בתוך הגביע, בתוך הרחם של אמא אדמה, הויה. ואת הלחם החם אטבול בתוך המלח, מלח הברית המוקרב על קורבן, מלח שמשמר, שנותן עוד טעם. יש לי עוד חצי שעה לבדוק מה קורה עם הבצק. סבלנות. המתנה היא חלק מהעשיה בקדושה. ממש אפשר להמתין ולבהות בבצק הטופח כאילו היו אלו נרות של חנוכה. יש שקט באויר. זמן מצויין להקשבה. אולי נשלח עוד אנרגיה טובה.

שיהיה בתיאבון. ובקדושה. הויה.

העץ והמפגש

לפני כמה ימים קראתי בעיתון על עץ האלון מאסון המסוקים הנטוע במושב 'שאר ישוב'. העץ המרהיב , שלרגליו נפלו חלקים מאחד המסוקים, שימש כמוקד לעליה לרגל לכל הזוכרים את נספי האסון. הוא הפך למקום מפגש, למקום של חיבור בין אנשים וקיבל כבוד והערכה. משהו הורגש שם לצילו. כיום, בישר לנו העיתון כי מומחים לדבר הודיעו בצער שהעץ הרקיב מבפנים ומת. הקסם שהשרה על הנוכחים פג ונעלם. אבי המשפחה שגידל את העץ התנחם בעובדה שכנראה לאור הקמת מצבה חדשה הבין העץ כי תפקידו הושלם. יהי זיכרו ברוך. זה מביא אותי לחשוב על כוחם של עצים. בשבועות האחרונים אני ער הרבה יותר לכוח הזה. אני מתבונן תוך כדי הליכה בעצים, בסוגים השונים, בצורות, בגדלים. יש לי גם עץ מועדף במיוחד במדשאות רכבת-מרכז. אני משתדל לבקר אותו, לגעת בו, יחף על האדמה, מרגיש את הנוכחות, היופי והעוצמה. כבר כמה ימים לא ביקרתי. צריך בקרוב לחזור. מאז ומעולם שימשו עצים כמקום פולחן. גם אבותינו נלהבו מפולחן 'תחת כל עץ רענן'. נביאי ישראל לא ממש אהבו את זה. יש בעצים כח ממגנט. שואב. כח מאגי ממש. יש כאלה שמאמינים ברוחות השוכנות בעצים. במקומות רבים בעולם מצויים עצי משאלות ונדרים שתושבי המקום תולים עליהם פתקים ובהם בקשותיהם והבטחותיהם. מבחינה קוסמית העץ ששורשיו נטועים מתחת לאדמה וצמרתו שואפת לשחקים, מסמל בתרבויות רבות את איחוד ממלכות השמים, האדמה והשאול, והיה לו קשר מיוחד עם אלוהויות המים ועם פריון החיים בכללם. העץ נחשב למרכז העולם ולכוח החיים הדינמי שלו, ובעיקר היה היסוד הנשי המזין, המגן, התומך, סמל האם והכוח המפרה של המים; עצים זקופים סימלו גם את הכוח הזכרי, ולאלה ששורשיהם עמוקים היה גם כוח נבואה הנובע מהשאול (להרחבה מומלץ לקרוא במאמרה של טלה בר על פולחן עצים. משם גם ציטטתי). בקבלה מוסבר שכל השתלשלות העולמות והכוחות האלוהיים מצויירים בדמות אילן הספירות. בסיפור המקראי אנחנו מכירים היטב את עץ הדעת ואת עץ החיים. הכרובים מאז גירוש האדם מהגן שומרים על הדרך לעץ החיים. לא פשוט להגיע לשם. משכנו של יהוה מסמל בתפיסה המיסטית את המציאות של גן העדן. המשכן עצמו היה בנוי 'עצי שיטים עומדים'. וכל כלי המקדש כמעט היו עשויים מאותו עץ. במצרים נחשב עץ זה לעץ השמש והתחייה וסימל גם אלמוות. אותם כרובים ששומרים עם להט החרב המתהפכת מפני הכניסה פנימה לגן (בראשית ג, כד: "וַיְגָרֶשׁ אֶת-הָאָדָם; וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן-עֵדֶן אֶת-הַכְּרֻבִים, וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, לִשְׁמֹר אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים") משמשים עבור הכהן הגדול בתור השער והפתח לפגוש את האלהים (שמות כה,כב: וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם, וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים, אֲשֶׁר עַל-אֲרוֹן הָעֵדֻת.."). הכרובים לא מפריעים. הם דווקא מזמינים. בוא בוא אל תוך הגן , הם מכריזים. היכנס בין בדי הארון. בדים הם ענפים. הכהן פוגש את האלוהות מתוך הגן, בתוך הגן. ממש רומנטיקה בלב הפרדס. יש משהו מקסים ב-לחוש את נוכחות האלוהים מתוך עצים. לעץ יש כח. אני חושב שלכל עץ. אבל יש עצים שזוכים לכבוד גדול יותר מאחרים. יש עצים שזוכים לסיפור. למשל העץ של אסון המסוקים. אבל לכל עץ יכול להיות סיפור. אני עצמי מעדיף את הסיפורים האישיים. אני לא מת על המקומות המקודשים ההמוניים. לא עץ בעמוקה שקרה סביבו נס גדול. לא עץ עם סיפור מופת. אפילו לא עץ שהבודהה זכה לקבל מתחתיו הארה. יש עצים כאלה תמיד בכל תרבות. אני מעדיף את העץ שאני פוגש בו על דרכי. עוצר. שומע. לפעמים מחבק. כשלא רואים (בכל זאת יש סטנדרטים כיום לנורמליות). בזמן האחרון אני פתאום שם לב שהערים מוצפות בעצים וצמחיה. אולי צריך יותר. אבל יש די הרבה. וזה משמח אותי. אני רואה תוך כדי הליכה אספלט ומגדלים שמתפלשים בינות עצים. ואני שואב את האנרגיה. מתוך המפגש. מתוך המגע הישיר. וממשיך ללכת. אני מקווה לחזק את הקשר עם העץ ברכבת מרכז. בדיוק כמו השושנה של הנסיך הקטן. יש מליוני שושנים. כולם יפים. אבל כשאתה פוגש באינטימיות את השושנה האחת אז היא כבר שושנה אחרת בשבילך. כשאעמיק את הקשר שלי עם העץ מהרכבת או עם עץ אחר אזכה גם אולי לכנות אותו בשם, להודות לו על הכוח שהוא נותן לי במהלך העבודה או בכלל בחיים. אולי אבקש את סליחתו ואכרות ממנו בזהירות ענף שישמש לי כמטה מקודש. כמו מטה אהרון הכהן שפרחו עליו פרחים. אגדה יהודית אומרת שכל האילנות משיחים אלו עם אלו, כל האילנות משיחים עם הבריות. אני שמח תמיד לשוחח איתם. לפעמים לרגע קל. לפעמים למפגש מעמיק.

תנ"ך הוא רק חלק מהמשחק

בעקבות התגובה של שחר לטור 'הכהן כנוגע' התעוררתי להרחיב מעט על התפיסה הכללית שלי את המקורות היהודיים בכלל ומתוך כך להסביר את הכהונה הקסומה בתפיסתי באופן ספציפי. עד עכשיו התמקדתי בדרך כלל בציטוטים מן המקרא. בטור הנ"ל העליתי מעין פרשנות של מילים מקראיות שנראתה לשחר כסוטה מן הפשט. אני רוצה להעמיק בשורשי התפיסה הזו, ברשותך שחר כי זו תפיסה רווחת שיש לה השלכות גם על הבנת הכהונה. למעשה תפיסה זו רואה באופן מודע או בלתי מודע את המקרא ,יותר מכל כתבי קודש אחרים של היהדות כטקסט העיקרי, הראשי והנעלה בחשיבותו שאמור ממילא להוות הבסיס לכל פרשנות דתית, כטקסט המכונן בתרבות היהודית. גם כשמדברים על כהונה מייד יש אסוציאציה לכהונה המקראית. עליונות זאת מתבטאת גם באופן עמוק מבחינה רעיונית. בתודעה המצויה המקרא מבטא עוצמה דתית וגדלות רוח אל מול רפיסות דתית וניוון גלותי המצויים בתרבות הדתית-הרבנית המבוטאת בכתבי תורה שבע"פ. הביטוי לכך בתרבות הישראלית הוא ההתמקדות בלימודי תנ"ך בתור הלימוד העיקרי 'היהודי'. זהו המשך ישיר לתפיסה הציונית החילונית שניסתה לכונן זהות יהודית חדשה , עצמאית וממלכתית ולא גלותית, באמצעות העצמת המיתוסים הלאומיים דרך התנ"ך. ההעצמה הזו כיום הולכת ומתפרקת לרגל התפרקות הערכים הלאומיים והתעצמות האינדיבידואל והערכים האוניברסליים-גלובליים. מתוך כך גם מתפרקת לאט לאט ההעמדה של התנ"ך במרכז ובשנים האחרונות גוברת והולכת , לצד לימודי תנ"ך, מגמת לימוד התורה שבע"פ וההכרה בערכה בפורומים שונים בציבור הישראלי ובמוסדות החינוך. ואני מברך על כך. חשוב להדגיש. התנ"ך מעולם לא שימש כספר המכונן באמת את התרבות היהודית. לא התורה שבכתב כי אם התורה שבע"פ. מסורות חז"ל והרבנים שאחריהם שבמובנים עמוקים ורבים הפכו את התנ"ך על פיו ופיתחו תרבות יהודית אחרת לגמרי. אנחנו מאוד מתרשמים מהוד הקדומים של התנ"ך, משפתו המליצית, הגבוהה, מהנוכחות האלוהית המתמדת והישירה, מהעוצמה, מהפאתוס. אבל לכל החבילה הזו יש מחיר גבוה. אלהים שהוא קנא ונוקם. אי לגיטימציה להתלבטות וגישות מגוונות. אימה ופחד בצילו של אלהים. הפחד מהחטא והרצון התמידי לכפר עליו. כל אלה הם חויות יסוד בתנ"ך (הגם שבספרות 'הכתובים' יש כבר התחלה המבשרת על עידן החכמה והרכות המאוחרת). תרבות התורה שבע"פ מבחינות אלו עדינה יותר, רכה ומקבלת יותר, מאפשרת חירות אנושית פי כמה , ובעיקר: מעצבת מושגים וערכים חדשים ההולמים את צורכי כל תקופה. הדוגמה הבולטת בנושא הכהונה היא מושג 'השכינה'. במקרא מושג זה אינו קיים כמושג עצמי. מדובר על שכינתו, התגלותו של אותו אל יהוה הנסתר. תמיד הודגש במקרא הפער הבלתי ניתן לגישור בין האדם ובין האל. חז"ל הביאו לעולם את מושג 'השכינה' כמונח בעל תוכן עצמי וייחודי, כהאנשה מושלמת של הויה אלוהית הנוכחת בארץ שהינה בעלת גוון נשי. ספרות הקבלה הלכה עם זה רחוק עוד יותר והיא כבר מדברת על זיווגים בין השכינה לבין הקב"ה, שזוהי תפיסה מיתית-מינית בעליל שעומדת בסתירה לתפיסה הא-מינית של התורה את האלהים. התפיסה המאפיינת את היהדות 'ההסטורית' היא לא זו שקידשה כל מלה כהווייתה בתורה כגישה הקראית או הנוצרית. זהו פונדמנטליזם שלא מכיר בערך המהפכנות הפרשנית. בתרבות של חז"ל היה כלי הפרשנות הכלי עיקרי לעיצוב זהות דינמית. זוהי גישה אחרת לטקסט, זוהי גישה רב מימדית ופתוחה שמאפשרת לנו כבני אדם לקבל ולעכל יותר טוב את העבודה האלוהית. אז נכון, זה לא הופך את כל מה שכתוב בתלמוד ובמדרשים ליפה וטוב. להיפך, גם ספרות זו הפכה למעין תורה שבכתב מרגע שעלתה על הנייר. אני מדבר על הגישה. על תפיסת היסוד מה זה טקסט, ואיך אתה מכונן את יחסיך עם אלוהים. הגישה התלמודית, המבררת, השואלת , לפעמים הטרחנית גם, מושתתת על תפיסה אלטרנטיבית לאותה קבלה פסיבית מקראית של דבר האלוהים. אנחנו שותפים עם אלוהים בעיצוב החיים שלנו. לכן אז מה אם כתוב כך בפסוק זה וזה. אנחנו יכולים להפוך ולשחק את המשחק, משחק השפה (אני מאוד מזדהה עם הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין שמונח זה הוטבע על ידו). זה מהות היהדות וזה כוחה. אנשים רבים לא מבינים זאת, ובאופן ישיר מחזקים בכך את כוחות האורתודוקסיה , שבהפוך על הפוך, עצם קיומה מושתת על תרבות חז"ל הפרשנית הדינמית ובכל זאת נחשבת כבעלת הסמכות היחידה עקב היותה שומרת 'היהדות האותנטית'. אין כזה דבר אותנטיות. יש תהליכים פרשניים שלצערינו נתקעו במאות השנים האחרונות. חז"ל שיחקו. המקובלים שיחקו. החסידות שיחקה. הרמב"ם שיחק בדרך שלו. כולם עשו מהפכות שקטות שהתעכלו דרך הפרשנות. עלינו גם לשחק. להמשיך את משחקי השפה. כחלק ממשחק זה אני אכן עושה שימוש ניכר בטקסטים מקראיים. הם משרים עלי אוירת הוד וקדושה. הם משמשים לי כ'גב' של מסורת עתיקה לכהונה עכשוית.הם מכילים את אותו אוצר מילים וצלילים שמהווים תשתית לכל משחק שפה יהודי שבא אחריו. אך רחוקה הכהונה שאני דוגל בה מהכהונה המופיעה במקרא. יש מוטבים חשובים ואף יותר דומיננטיים מן הקבלה, מחז"ל, מתרבויות האדמה וכו'. מוטיבים אלה אינם מצויים במקרא או שאף סותרים את רוח המקרא והם יתבהרו בהמשך אני מקווה.

למה דווקא כהונה?

אם אתם שואלים איך ולמה הגעתי דווקא לעולם הכהונה הרי שאתם שואלים שאלה מצויינת. המוטיבציה לכך נעוצה אצלי עוד לפני שידעתי להגדיר את זה ככהונה, עוד מתקופת המשבר האישי שלי עם היהדות הממוסדת. כיום אחרי שנים רבות של תהליכים אני יכול לומר שבחויה האישית שלי היהדות שלי , ואני מניח של רבים אחרים, סבלה משלושה דברים עיקריים:
1. דוגמתיות מחשבתית ומעשית. הקוים האדומים בענייני אמונה. ההקפדה על אסור ומותר לפי 'ההלכה', מושג שכיום אני מכיר יותר בגמישותו , כל אלה מביאים לצמצום הנפש, התודעה ולחרדה מפני דעות או התנהגויות שלא עומדות בסטנדרטים שלך. למעשה יש פחד מגיוון. אי סובלנות פנימית. ויש פחד מספונטניות. תמיד היא נתפסה אצלי כחתירה תחת הסדר הטוב, הדתי, התקין.
2. התכחשות לטבע, לגוף, לתשוקה, ליצר. חויתי מערכת שלא כיבדה והעריכה את הגוף והעולם מצד עצמו. כתלמיד ישיבה קידשתי בעיקר את הלימוד. את החקירה והנבירה במילות התלמוד. למרות האחיזה הנלהבת בסיסמת 'קידוש החיים' היא נמצאה אצלי כריקה וחלולה. אי אפשר לקדש את החיים כשאתה מסוגר בתוככי בית המדרש וכשהאידאלים שלך הם ללמוד ללמוד ללמוד. פחות להתקלח. פחות לאכול שוקולד. ושלא לדבר להנות מיופיה של אשה. על נגיעה הס מלהזכיר. כיום אני לא מבין איך בכלל ניתן להכיר את האלוהות בלי הטבע. בלי הגוף.
3. פטפטת. במלה אחת היהדות כיום סובלת המון מפטפוט מיותר. דרשות על דרשות למלה שמזכירה את המלה שבגימטריה יוצאת אליהו הנביא... החקירות הבלתי נגמרות במילים ומילים. בעבר רכנתי על הספרים שעות על גבי שעות. היום אני פשוט נכנס לסטרס רציני מזה. ההתבוננות על החיים דרך החשיבה הלמדנית וההלכתית שמה חוצץ אכזרי על היכולת לקלוט את האלוהי שבמציאות. אתה מוצא את עצמך מתבונן על המציאות דרך פרשנות טקסטואלית. אפשר למצוא בזה המון יופי והערכה אינטלקטואלית וגם חויה דתית אבל בעיניי זהו יותר אסון. דיכוי של הנפש המשתוקקת לאחוז בטבע המציאות האלוהית.

אז לאחר תקופות של התנסויות של חילוניות, אקדמיה וניו אייג' אני מכיר יותר ויותר בצורך הקיומי שלי להיות בבית המוכר שלי. היהדות. אבל אני גם מרגיש יותר בטחון ויותר נינוחות לעצב אותה כדרכי לפי הערכים והמטרות והצרכים שלי כיום. מבחינה זו עולם הכהונה מהווה עבורי דרך מעניינת ולגיטימית. אני חושב שעולם הכהונה הוא סוג של מסגרת סיפורית וטיקסית מרתקת שעבורי משמשת כתרפיה. כדרך לפיוס עם היהדות שלי, עם האפשרות והרצון העמוק לחיות איתה ומתוכה בשלום. קודם כל היא מעין חזרה בזמן למציאות עברית קדומה בטרם גובשה תרבות חז"ל והופעת הנורמטיביות הרבנית. אני מודע לכך שזהו דימוי פנימי שלי בלבד. אין לי שום כוונה לחזור לימי קדם. הכהונה דאז גם סבלה מבעיות מפה ועד השמים. היא עצמה היתה מערכת של חוקים נוקשים לא פחות. גם היא ככל מערכת דתית הסתאבה. התבססה על אוטומטיות והתנוונה. הכהונה שלי אינה מקראית נטו. היא משולבת ממסורות מאוחרות. מתובנות מודרניות וקבליות. והיא מאוד מאוד מושפעת מכהונות פאגניות. היא מאוד אישית. לא מערכתית. לא ממסדית. בשבילי הכהונה היא סיפור. סיפור-על. נראטיב יהודי שבמסגרתו אני משחק את המשחק האישי שלי. שנית אני מוצא בכהונה חיבור לכוחות החיים. לא הטפה של למדנות. לא פלספנות. אלא עשיה. עשיה שבקדושה. מפגש עם האלוהי דרך המציאות ודרך הטבע ולא למרות הטבע. וזה התיקון שלי למפגש עם הגוף והטבע. שלישית אני רואה את הכהונה כמרחב שאין בו פטפוט. אין לי רעש קודח במוח. יש שם דממה. יש שם שירה. יש טקסיות. ואני אוהב את זה מאוד. ומעבר לכך זוהי מציאות שמחברת אותי לרובדים של דמיון, מיתוסים, ותרבויות אחרות ואני מייחס חשיבות רבה להיפתחות לדתות אחרות. בקיצור. הכהונה נתפסת אצלי כמעין מעגל פנימי בתוך היהדות שמאפשר לי לחוות יהדות אחרת, יהדות זורמת יותר, חיה וטבעית יותר, פראית ומעשית יותר. ועכשיו שאני רוצה לסיים אני נזכר שלא אמרתי גורם נוסף ומרכזי. אני נמשך לעולם הכהונה כי אני רוצה להיות תמיד מקורי ויצירתי. זוהי חולשה , לפעמים חיובית לפעמים בעייתית, שאני מנסה ללמוד אותה יותר ולהיגמל מעט ממנה. כנראה שעוד לא הצלחתי בכך...

כהונה כשירות. "כהן ל-"

אני רוצה להתמקד כאן בתואר המהותי של הכהן הקשור ישירות לתפקיד הבולט של הכהן כמי שמטפל בעבודת הפולחן במקדש. למעשה, אין בתקופת המקרא עבודת-אלוהים של ממש אלא באמצעות הכהונה. הכינוי החוזר ונשנה בלשון המקרא לכהנים הוא: 'משרתי יהוה', 'משרתי אלהים' (יש' סא:ו; יר' לג:כא-כב; יואל א:ט, יג; ועוד), 'עומדים לפני יהוה לשרתו' (דב' י:ח; יז:יב; יח:ה, ז; ועוד), 'קרבים אל יהוה לשרתו' (יח' מ:מו; מג:יט; מד:טו), 'קרבים אל שלחנו לשרתו' (שם, מד:טז) וכו'. הכהן הוא משרת. הוא טבח. הוא מלצר. הוא עובד נקיון. ומוציא את הזבל. הוא הבלבוי. הוא איש התאורה והסאונדמן. הוא איש תחזוקה במשכנו של הכוח האלוהי אותו הוא משרת. וזה בדיוק מפני שמהותו , כפי שכבר אמרנו, היא המגע, העבודה הרוחנית דרך הפיזי, דרך המוחש. מעניין שהמונח 'כהן' המופיע לפני התמסדות מערכת הכהונה מבית אהרון לא מיוחס לעולם לאבות או למשה. רק לגויים:

1. מלכיצדק-בראשית יד,יח: "וּמַלְכִּי-צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם, הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן; וְהוּא כֹהֵן, לְאֵל עֶלְיוֹן".

2. פוטיפרע- בראשית מא,מה: "וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם-יוֹסֵף, צָפְנַת פַּעְנֵחַ, וַיִּתֶּן-לוֹ אֶת-אָסְנַת בַּת-פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן, לְאִשָּׁה"

3. יתרו - שמות ג,א: וּמֹשֶׁה, הָיָה רֹעֶה אֶת-צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ--כֹּהֵן מִדְיָן".

מלכי צדק היה כנעני. 'אל (עליון)' היה בכיר האלים בפנתיאון הכנעני. פוטיפרע היה כהן מצרי. ויתרו היה כהן מדייני. שלושה עמים, שלוש תרבויות, שלושה פנתיאונים אליליים שונים. ושלושתם השפיעו כל אחד על דמות עברית מרכזית אחרת. מלכיצדק על אברהם. פוטיפרע על יוסף (שהיה חותנו!) ויתרו על משה (שגם היה חותנו!). כל הדמויות העבריות חיו בתוככי תרבות של כהונה, של שירות האלים. כשאתה כהן אתה תמיד "כהן ל-" ,"משרת של-". לכן חשובה מאוד ההיכרות עם אותו כוח אלוהי שעימו אתה עובד. שכן אותו אתה משרת. איתו אתה מזדהה. הכוח האלוהי מתברר באמצעות השם. שמו של האל. השם הידוע ביותר של הכוח העברי-יהודי הוא שם יהוה. אנחנו ננסה בהמשך להבין אותו. אבל צריך להדגיש שזהו שם אחד משמות רבים יותר, ולכן נחוץ להכיר גם את השמות האחרים כדי לדעת איך לשרת, ואיך לעבוד עימם עבודה כוהנית. הכהונה שלי מושתתת על שלושה שמות מרכזיים שהם שלושה שלבים ומימדים הבאים זה אחר זה בעבודה הכוהנית:1. אל-שדי 2. יהוה 3. אהבה. כל שלב המבוטא בשם אחר מקביל לתחום אחר שהמשכן במדבר והמקדש בירושלים היו מיוסדים עליו: החצר, הקודש וקודש הקודשים. ברשימות הבאות אתייחס בנפרד לכל שם ושלב בעבודה הכוהנית.

הכהן כנוגע

אז מהי כהונה בעצם?
העולם היהודי העתיק התבסס על שלוש דמויות עיקריות: החכם, הנביא והכהן. החכם (או בכינוי הקדום 'הזקן') היה זה שמקורות הידע והחכמה היו ברשותו. הוא ניהל את השבט, את העם מכוח הבנתו השכלית, מתוך נסיונו האישי וההיכרות שלו את המציאות החברתית והדתית. הנביא ינק את כוחו ממקור אלוהי גבוה. הוא קיבל חזיון מאלהים. הוא שמע את קול האלהים הולם בו. והוא מסר מסרים. דתיים, חברתיים, מוסריים. ואילו הכהן לא פילפל בדברי החכמה (למרות שמקורות הידע המקודשים היו גם ברשותו. נרחיב בעתיד). הוא לא בהכרח חזה חזיונות. הוא פשוט נגע במציאות. הוא מתמקד ב'עבודה'. הפולחן, האפשרות לחוש את האלוהי במציאות מתוך המציאות. מתוך העבודה המוחשית, לא המופשטת, מתוך החיים וההתנהלות בתוככי משכנו של האלהים. לא היתה שם צעקה והכרזה קולנית של האל. לא היה שם שיעור תורה חוצב להבות אש מפי ראש ישיבה. היתה שם ד מ מ ה. אפילו תפילה בקושי אירעה. רק הלויים שרו וניגנו. כי הכהן לא מטיף, לא מפטפט, לא עסוק באידאולוגיות אלא עסוק בדיאלוגיה, הדיאלוג עם י-ה ששיאו הוא המפגש שמבין הכרובים בקודש הקודשים. ההתמחות של הכהן היא 'תורת הקורבנות' (ספר ויקרא), להקריב, לקרב את מה שרחוק. קורבנות כשחיטה של פרים וכבשים זה פשה. זה היה מתאים לערכי התקופה הקדומה. לא להיום. פעם האמינו בצורה עמוקה שזה מה שהאל אוהב לאכול. שזה מה שירגיע את זעמו. שזה יעזור לכפר. היום אנחנו מכירים בדרכים אחרות. לא זו הדרך לחוש בקירבה אלוהית. אבל עדיין המהות הכוהנית בעינה עומדת. גם אנחנו אוהבים לאכול. והרבה. גם עבורנו יש רצון ויכולת לקרב ולהתקרב מתוך מגע ועבודה מוחשית, מתוך עבודה עם רובדי המציאות. עם הבשר, עם הדם, עם הרוק הנאסף מתחת ללשון, עם הליטוף, עם התחושה , לא בפלפול אינטלקטואלי באקדמיה או בישיבה , לא במגדלים פורחים בשמיים, אפילו לא במסרים מתוקשרים מישויות-על שכל אדם חמישי בעולם קובע שהוא נפגש איתן אלא פשוט במגע, כף היד, כף הרגל נטולת הנעל, יחפה. מומחיותו של הכהן היא 'תורת הנגעים' (פרשת תזריע-מצורע), הוא יודע ולומד איך לנגוע, בעצמו, בזולת, במציאות כולה. והמגע הזה כה חסר הוא כיום, כה כמה לחידוש. כיום לאחר אלפיים שנה של גיבוש היהדות כעם הספר, עם של חכמים גדולים, מתעוררים קולות הנביאים הרדומים, מקבלי המסרים וגם הכהנים הנסתרים בעלי התשוקה למפגש אלוהי בטבע, בחיים, במגע, בעבודה והשואפים לחדש חיים רוחניים עמוקים, שורשיים, המחוברים למציאות ונבנים מתוכה.

כל אחד יכול להיות כהן

לא פשוט להיות כהן. זה מחייב. זה בעל משמעות. אבל אתה לא צריך להיות הבן של מר כהן כדי להיות מוכר ככזה. לא אוטומטית תיהפך לכהן. אז נכון שאמא שלי בת כהן וזה עושה לי טוב שיש לי ייחוס למרות שלפי האורתודוקסים זה לא קביל אבל מזמן הפסקתי להאמין שהפירושים שלהם הם קבילים, בעיני אלהים ובכלל. המסורת זקוקה לפירוש. המורשת זקוקה לחידוש. כמו בכל דור גם עתה. הכהונה היא לא דת חדשה. היא גם לא פונה להמונים. היא מיועדת למבקשים באמת לראות פני אלהים. ועוד נרחיב על כך בעתיד. כרגע חשוב רק לציין שגם המסורת שלנו מכילה קול חשוב ודומיננטי בדבר אפשרות הכהונה לכל אחד ולכל אחת. כתר כהונה זמין.

במתן תורה כבר נאמר (שמות יט) "ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים", ועוד פירש בעל הטורים: "אילו זכו ישראל היו כולם כוהנים גדולים". והנשר הגדול מציין בהלכותיו: "ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להיבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה'...הרי זה נתקדש קודש קודשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים"
(רמב"ם, סוף הלכות שמיטה ויובל).

אנו רוצים לזכות בכתר כהונה. כיום הוא זמין ופתוח. הבה ניכנס לקודש הקודשים.