בעקבות התגובה של שחר לטור 'הכהן כנוגע' התעוררתי להרחיב מעט על התפיסה הכללית שלי את המקורות היהודיים בכלל ומתוך כך להסביר את הכהונה הקסומה בתפיסתי באופן ספציפי. עד עכשיו התמקדתי בדרך כלל בציטוטים מן המקרא. בטור הנ"ל העליתי מעין פרשנות של מילים מקראיות שנראתה לשחר כסוטה מן הפשט. אני רוצה להעמיק בשורשי התפיסה הזו, ברשותך שחר כי זו תפיסה רווחת שיש לה השלכות גם על הבנת הכהונה. למעשה תפיסה זו רואה באופן מודע או בלתי מודע את המקרא ,יותר מכל כתבי קודש אחרים של היהדות כטקסט העיקרי, הראשי והנעלה בחשיבותו שאמור ממילא להוות הבסיס לכל פרשנות דתית, כטקסט המכונן בתרבות היהודית. גם כשמדברים על כהונה מייד יש אסוציאציה לכהונה המקראית. עליונות זאת מתבטאת גם באופן עמוק מבחינה רעיונית. בתודעה המצויה המקרא מבטא עוצמה דתית וגדלות רוח אל מול רפיסות דתית וניוון גלותי המצויים בתרבות הדתית-הרבנית המבוטאת בכתבי תורה שבע"פ. הביטוי לכך בתרבות הישראלית הוא ההתמקדות בלימודי תנ"ך בתור הלימוד העיקרי 'היהודי'. זהו המשך ישיר לתפיסה הציונית החילונית שניסתה לכונן זהות יהודית חדשה , עצמאית וממלכתית ולא גלותית, באמצעות העצמת המיתוסים הלאומיים דרך התנ"ך. ההעצמה הזו כיום הולכת ומתפרקת לרגל התפרקות הערכים הלאומיים והתעצמות האינדיבידואל והערכים האוניברסליים-גלובליים. מתוך כך גם מתפרקת לאט לאט ההעמדה של התנ"ך במרכז ובשנים האחרונות גוברת והולכת , לצד לימודי תנ"ך, מגמת לימוד התורה שבע"פ וההכרה בערכה בפורומים שונים בציבור הישראלי ובמוסדות החינוך. ואני מברך על כך. חשוב להדגיש. התנ"ך מעולם לא שימש כספר המכונן באמת את התרבות היהודית. לא התורה שבכתב כי אם התורה שבע"פ. מסורות חז"ל והרבנים שאחריהם שבמובנים עמוקים ורבים הפכו את התנ"ך על פיו ופיתחו תרבות יהודית אחרת לגמרי. אנחנו מאוד מתרשמים מהוד הקדומים של התנ"ך, משפתו המליצית, הגבוהה, מהנוכחות האלוהית המתמדת והישירה, מהעוצמה, מהפאתוס. אבל לכל החבילה הזו יש מחיר גבוה. אלהים שהוא קנא ונוקם. אי לגיטימציה להתלבטות וגישות מגוונות. אימה ופחד בצילו של אלהים. הפחד מהחטא והרצון התמידי לכפר עליו. כל אלה הם חויות יסוד בתנ"ך (הגם שבספרות 'הכתובים' יש כבר התחלה המבשרת על עידן החכמה והרכות המאוחרת). תרבות התורה שבע"פ מבחינות אלו עדינה יותר, רכה ומקבלת יותר, מאפשרת חירות אנושית פי כמה , ובעיקר: מעצבת מושגים וערכים חדשים ההולמים את צורכי כל תקופה. הדוגמה הבולטת בנושא הכהונה היא מושג 'השכינה'. במקרא מושג זה אינו קיים כמושג עצמי. מדובר על שכינתו, התגלותו של אותו אל יהוה הנסתר. תמיד הודגש במקרא הפער הבלתי ניתן לגישור בין האדם ובין האל. חז"ל הביאו לעולם את מושג 'השכינה' כמונח בעל תוכן עצמי וייחודי, כהאנשה מושלמת של הויה אלוהית הנוכחת בארץ שהינה בעלת גוון נשי. ספרות הקבלה הלכה עם זה רחוק עוד יותר והיא כבר מדברת על זיווגים בין השכינה לבין הקב"ה, שזוהי תפיסה מיתית-מינית בעליל שעומדת בסתירה לתפיסה הא-מינית של התורה את האלהים. התפיסה המאפיינת את היהדות 'ההסטורית' היא לא זו שקידשה כל מלה כהווייתה בתורה כגישה הקראית או הנוצרית. זהו פונדמנטליזם שלא מכיר בערך המהפכנות הפרשנית. בתרבות של חז"ל היה כלי הפרשנות הכלי עיקרי לעיצוב זהות דינמית. זוהי גישה אחרת לטקסט, זוהי גישה רב מימדית ופתוחה שמאפשרת לנו כבני אדם לקבל ולעכל יותר טוב את העבודה האלוהית. אז נכון, זה לא הופך את כל מה שכתוב בתלמוד ובמדרשים ליפה וטוב. להיפך, גם ספרות זו הפכה למעין תורה שבכתב מרגע שעלתה על הנייר. אני מדבר על הגישה. על תפיסת היסוד מה זה טקסט, ואיך אתה מכונן את יחסיך עם אלוהים. הגישה התלמודית, המבררת, השואלת , לפעמים הטרחנית גם, מושתתת על תפיסה אלטרנטיבית לאותה קבלה פסיבית מקראית של דבר האלוהים. אנחנו שותפים עם אלוהים בעיצוב החיים שלנו. לכן אז מה אם כתוב כך בפסוק זה וזה. אנחנו יכולים להפוך ולשחק את המשחק, משחק השפה (אני מאוד מזדהה עם הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין שמונח זה הוטבע על ידו). זה מהות היהדות וזה כוחה. אנשים רבים לא מבינים זאת, ובאופן ישיר מחזקים בכך את כוחות האורתודוקסיה , שבהפוך על הפוך, עצם קיומה מושתת על תרבות חז"ל הפרשנית הדינמית ובכל זאת נחשבת כבעלת הסמכות היחידה עקב היותה שומרת 'היהדות האותנטית'. אין כזה דבר אותנטיות. יש תהליכים פרשניים שלצערינו נתקעו במאות השנים האחרונות. חז"ל שיחקו. המקובלים שיחקו. החסידות שיחקה. הרמב"ם שיחק בדרך שלו. כולם עשו מהפכות שקטות שהתעכלו דרך הפרשנות. עלינו גם לשחק. להמשיך את משחקי השפה. כחלק ממשחק זה אני אכן עושה שימוש ניכר בטקסטים מקראיים. הם משרים עלי אוירת הוד וקדושה. הם משמשים לי כ'גב' של מסורת עתיקה לכהונה עכשוית.הם מכילים את אותו אוצר מילים וצלילים שמהווים תשתית לכל משחק שפה יהודי שבא אחריו. אך רחוקה הכהונה שאני דוגל בה מהכהונה המופיעה במקרא. יש מוטבים חשובים ואף יותר דומיננטיים מן הקבלה, מחז"ל, מתרבויות האדמה וכו'. מוטיבים אלה אינם מצויים במקרא או שאף סותרים את רוח המקרא והם יתבהרו בהמשך אני מקווה.
2 תגובות:
תודה על התגובה העשירה והמפרה. עכשיו יש בי שני רעיונות שונים לגבי "משחקי הלשון". ראשית, כשקראתי את תגובתך לתגובה שלי, וגם את הרשומה המרתקת הזו, הצלחתי להרגיש מעין רמז לקסם שאתה מחולל עם המילים הכתובות כבר. הרעיון של "לשוחח" עם הטקסט, ולהביע דרכו ובמקביל לו רעיון אחר לגמרי. יש בזה יופי בעיני.
גיליתי שההבדל בינינו בעצם הוא שאני מביטה על התנ"ך כטקסט עתיק שנכתב ע"י אנשים מהתקופה, במטרה להביע רעיונות מסויימים. אני לא מצליחה להאמין שמי שכתב את הטקסט הזה במקור התכוון לכל עושר המשמעות שניתן להוציא ממנו ב"משחקים", ולמעשה אני מרגישה שאילו הכותבים היו חיים עדיין, היו נעלבים מכך שאנחנו משתמשים בטקסט שלהם כדי להביע רעיונות הפוכים מאלה שהתכוונו אליהם. בסופו של דבר, טקסט עבורי הוא אמצעי להבעת רעיונות של אנשים, וחשוב לי לכבד את הרעיונות המקוריים של כותבי הטקסט ולהתאמץ להבינם מתוך הקונטקסט התקופתי. אם ארצה להביע רעיונות משלי אכתוב טקסט משל עצמי.
*
~O~
שחר
יפה אמרת שחר. אני בעצמי מקבל למעשה את שני הרעיונות השונים. אפשר לומר שמבחינת הביוגרפיה האישית שלי הם מקבילים לשתי תקופות שעברתי בעקבות המשבר הדתי-אמוני שחוויתי. בשלב הראשון חשתי ממש מרומה. חשתי שכל הדרשנות הרבנית מזייפת בעצם את כוונת הכתבים העתיקים, מכניסה בהם כוונות אחרות, וממילא גם לא מכבדת אותם כלל. עקב כך התאהבתי במתודה הביקורתית-מדעית שמנסה למצוא את הכוונה המקורית, את ההקשר ההיסטורי, הסיפרותי והתרבותי של אותם אנשים שכתבו את הטקסט. ללא ספק זוהי מתודה שמרתקת אותי עד היום והיא מאוד חיונית לבירור התגלגלות הרעיונות ומשמעותם. אבל לאחר שעיניי החלו להתרגל לאור הסנוורים הביקורתי ולאחר שגם חשתי שמתודה זו אין בכוחה להרים אותי ולפתח אותי בצורה עמוקה (מלבד פיתוח ספקנות מתמדת) הבנתי ששיטת הדרשנות של חכמי ישראל היא אופן אחר של קריאת טקסט, אופן שראוי לראות אותו כמשחק לשון וכדרך של קסם, אופן הפוך למתודה האנליטית המכורה לסדר זמנים, לחפירות ארכיאולוגיות במילים ורעיונות. בצורה המדרשית אתה בעולם של קסם, הזמנים מתבלבלים, האסוציאציות מתגברות, המוח הימני היצירתי חשוב יותר. אני לא מאשים את המסורת הדתית במירמה או באי כבוד. זו הדרך שהחכמים נאלצו ללכת בה מפני שהם כבולים לדוגמות הדתיות ומשועבדים לסמכות העבר. היום בעידן המודרני אנחנו משוחררים מהתסבוכות של הצורך להצדיק כל מה שכתוב בעבר ולהראות כאילו כך הכתוב. אצלי הדרשנות אינה במקום החשיבה הביקורתית המדייקת אלא היא קומה נוספת מעליה. למעשה דווקא בירור הרעיונות המקוריים לפי הפשט רק מעלה אצלי את הערך והיופי של מפעל הדרשנות שמתגלה כחדשני ונועז לעומת מה שנחשף ברובד הבסיסי. לכן אינני רואה למעשה סתירה אמיתית. עם זאת, אני מודה ומתוודה שלפעמים מפעל הדרשנות הינו עמוס מידי ויש צורך לא להיות מכורים מהצד השני לדרשנות אובססיבית כי אז מפספסים פעמים רבות את היופי הגלום בפשט הכתוב עצמו. בלימוד האישי שלי אני משתדל קודם כל לגשת נקי אל הטקסט. מה הוא אומר לי כפי שהוא, מה הוא מגיש לי. אני אוהב את זה? אני לא יכול להסכים איתו? אני מאזין. משם מפליגים למחוזות הקסם שלפעמים עושים פעולת תיקון לטקסט שהוא קשה או לא ראוי בעינינו. אפשר לסכם שהבנת הפשט, הנקיה, היא האזנה פסיבית, הקשבה שבשתיקה. ואילו המדרש הוא התחלת הפעולה, הדיבור שלנו. אני מודה לך על התגובות הענייניות בתוכנן והמאוד מכבדות בסגנונן. תודה.
הוסף רשומת תגובה