אתמול. בשבת. הצלחתי סוף סוף לא להיכנס למחשב רוב הזמן. אני מודה שבצוהרי השבת השעמום תקף אותי ביתר שאת וגלשתי באינטרנט . אבל רק לשעה. אני שמח. מקווה שזה ימשיך ויתעצם. לא לראות טלויזיה בשבת. לא לגלו
ש באינטרנט. לא לפטפט בסלולרי. לא להתעסק עם כל המציאויות הוירטואליות הטכנולוגיות הללו ששואבות אותי. אותנו. לתוככי מציאות נטולת קדושה. לא, אני לא רואה את עצמי חוזר בתשובה במובן הרגיל. קשה לומר שכהונה קסומה עומדת בסטנדרטים אורתודוקסיים מקובלים. אבל יש הרבה חוכמה במסורת מקודשת. בריטואלים , בצורות ביטוי רוחניות. בדרך כלל אני לא מזדהה עם האיסורים הדתיים כמו שאני מתחבר יותר ל'מצוות העשה', לעשיה מקודשת חיובית. אבל כשמדובר ביום השבת אני יכול להבין את אי העשיה וגדולתה כמעצבת ראשית של היום. כל השבוע אנחנו רצים ועושים, ומנסים ומתאמצים לעשות. כל השבוע אנחנו נמדדים ב-מה עשית, כמה עשית, אולי תעשה יותר... בשבת כל המשחק הזה נעצר. עומד דום. עוברים למימד אחר. אי עשיה. להיות. לא לעשות. להנות מהפירות של עמל ימי החול. להגיד תודה על מה שיש. לא לחשוב על מה שאין. במסגרת המהות הזו של השבת אני כל כך מבין את רעיון 'המוקצה'. לרבים וטובים רעיון זה נשמע לפעמים מופרך וקיצוני. כאילו לא די באיסורי התורה עכשיו גם צריך לשמור מרחק? לא רק שאסור לדבר בפלאפון גם אסור לגעת בו?! לא רק שלא לגלוש במחשב גם לא להזיז אותו?? ואני כמי שאינו מחוייב להלכה. וכמי שמכיר בהפרזות הרווחות של איסורים מדברי חכמים. לגבי מוקצה אני רואה פה משהו אחר. רעיון יפהפה. מקבילה ושריד לאיסורי הטומאה והטהרה של הכהנים. כבר הזכרתי בעבר שעבורי כהן הוא זה שלומד איך לגעת. במציאות. בחיים. הכהן מתפקד במשכן כמי שנוגע ופועל. טומאה וטהרה הם גם מושגים קדומים שפעלו בצורה ממשית כדי להסדיר אופנים של מגע. בזה אסור לנגוע. בזה כן מותר. בזה אם נגעת מחוייב הינך טבילה. וכו'. יש רגישויות של מגע. יש דרגות. רבדים רבדים. בחיינו היומיומיים התרגלנו לגעת בכל דבר. כל דבר ישמש אותנו. ננצל אותו עד תום. ניגע. נזיז. נשנה. נזרוק. זה קשור לכל תחומי החיים: למגע המיני, לאכילה חפוזה, לסגנון עבודה. לעצם התנהלות החיים שלנו. ריצה ממגע למגע. הטירוף וההרגל של המגע מעמעם את סף הרגישות התחושתית שלנו כבני אדם חווים. השבת היא זו שמכניסה אותנו למימד מרפא. שונה. מימד שבו אנחנו לא עושים שימוש במציאות. 'המוקצה' מעצים ומתמקד בחויית המגע. אתה לא רק שלא משתמש. אתה גם לא נוגע. כדי ללמוד איך לגעת. שוב מחדש. בשבת הזו ניגשתי וקרבתי אל המחשב אך לא נגעתי בו. הרגשתי שהיד נעצרת. נחסמת. וחוזרת אחורה. הרגשתי איך עוטפת אוירה ממשית אחרת את המחשב. זה לא הזמן. יש מספיק ימים אחרים לגעת. אני רואה את מכשיר הנייד שוכב לו בהטענה. סגור. מכובה. סוף סוף הוא אינו בשימוש. לא רק איכות לסביבה. גם אויר לנשמה. שקט. גם אי אפשר לנגוע. אין רצון לנגוע. והכסף גם הוא מנודה ומורחק. מוחבא לו שם לצד המדף. אל תתקרב אלי, הכסף זועק, אל תחשוב עלי. באמת יש דברים חשובים בהרבה. אז אני מתרגל את ההתנסות הזו השבתית, את חויית המוקצה, זוהי חויה מעשירה. אולי לא תמיד אפשרית. אך בהחלט חיונית.
ש באינטרנט. לא לפטפט בסלולרי. לא להתעסק עם כל המציאויות הוירטואליות הטכנולוגיות הללו ששואבות אותי. אותנו. לתוככי מציאות נטולת קדושה. לא, אני לא רואה את עצמי חוזר בתשובה במובן הרגיל. קשה לומר שכהונה קסומה עומדת בסטנדרטים אורתודוקסיים מקובלים. אבל יש הרבה חוכמה במסורת מקודשת. בריטואלים , בצורות ביטוי רוחניות. בדרך כלל אני לא מזדהה עם האיסורים הדתיים כמו שאני מתחבר יותר ל'מצוות העשה', לעשיה מקודשת חיובית. אבל כשמדובר ביום השבת אני יכול להבין את אי העשיה וגדולתה כמעצבת ראשית של היום. כל השבוע אנחנו רצים ועושים, ומנסים ומתאמצים לעשות. כל השבוע אנחנו נמדדים ב-מה עשית, כמה עשית, אולי תעשה יותר... בשבת כל המשחק הזה נעצר. עומד דום. עוברים למימד אחר. אי עשיה. להיות. לא לעשות. להנות מהפירות של עמל ימי החול. להגיד תודה על מה שיש. לא לחשוב על מה שאין. במסגרת המהות הזו של השבת אני כל כך מבין את רעיון 'המוקצה'. לרבים וטובים רעיון זה נשמע לפעמים מופרך וקיצוני. כאילו לא די באיסורי התורה עכשיו גם צריך לשמור מרחק? לא רק שאסור לדבר בפלאפון גם אסור לגעת בו?! לא רק שלא לגלוש במחשב גם לא להזיז אותו?? ואני כמי שאינו מחוייב להלכה. וכמי שמכיר בהפרזות הרווחות של איסורים מדברי חכמים. לגבי מוקצה אני רואה פה משהו אחר. רעיון יפהפה. מקבילה ושריד לאיסורי הטומאה והטהרה של הכהנים. כבר הזכרתי בעבר שעבורי כהן הוא זה שלומד איך לגעת. במציאות. בחיים. הכהן מתפקד במשכן כמי שנוגע ופועל. טומאה וטהרה הם גם מושגים קדומים שפעלו בצורה ממשית כדי להסדיר אופנים של מגע. בזה אסור לנגוע. בזה כן מותר. בזה אם נגעת מחוייב הינך טבילה. וכו'. יש רגישויות של מגע. יש דרגות. רבדים רבדים. בחיינו היומיומיים התרגלנו לגעת בכל דבר. כל דבר ישמש אותנו. ננצל אותו עד תום. ניגע. נזיז. נשנה. נזרוק. זה קשור לכל תחומי החיים: למגע המיני, לאכילה חפוזה, לסגנון עבודה. לעצם התנהלות החיים שלנו. ריצה ממגע למגע. הטירוף וההרגל של המגע מעמעם את סף הרגישות התחושתית שלנו כבני אדם חווים. השבת היא זו שמכניסה אותנו למימד מרפא. שונה. מימד שבו אנחנו לא עושים שימוש במציאות. 'המוקצה' מעצים ומתמקד בחויית המגע. אתה לא רק שלא משתמש. אתה גם לא נוגע. כדי ללמוד איך לגעת. שוב מחדש. בשבת הזו ניגשתי וקרבתי אל המחשב אך לא נגעתי בו. הרגשתי שהיד נעצרת. נחסמת. וחוזרת אחורה. הרגשתי איך עוטפת אוירה ממשית אחרת את המחשב. זה לא הזמן. יש מספיק ימים אחרים לגעת. אני רואה את מכשיר הנייד שוכב לו בהטענה. סגור. מכובה. סוף סוף הוא אינו בשימוש. לא רק איכות לסביבה. גם אויר לנשמה. שקט. גם אי אפשר לנגוע. אין רצון לנגוע. והכסף גם הוא מנודה ומורחק. מוחבא לו שם לצד המדף. אל תתקרב אלי, הכסף זועק, אל תחשוב עלי. באמת יש דברים חשובים בהרבה. אז אני מתרגל את ההתנסות הזו השבתית, את חויית המוקצה, זוהי חויה מעשירה. אולי לא תמיד אפשרית. אך בהחלט חיונית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה